בש"א 35/09 בש"א 35/09

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 25.9.2008 ולהגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 24.11.2008.

1.

בבית המשפט המחוזי בירושלים התנהלו שני הליכים משפטיים שהגישו הצדדים בקשר להסכם לרכישת דירה בירושלים. שני ההליכים, שהדיון בהם אוחד, נקבעו לישיבת הוכחות ליום 25.9.2008. ביום זה החליט בית המשפט לקבל את תביעת המשיב 1 ולהצהיר על זכויותיו בנכס. המבקשים חויבו לפנות את הנכס וכן חויבו בהוצאות המשיב 1. ההחלטה ניתנה על רקע אי התייצבותם של המבקשים עצמם לדיון ההוכחות, ולאחר שנקבע כי התעודה הרפואית שהגישו לא היתה ערוכה כדין. בית המשפט קבע כי המבקשים יהיו רשאים לבקש לבטל את פסק הדין תוך 30 ימים, אם יציגו אישור רפואי לפיו לא היו מסוגלים לטוס לישראל ולהגיע ליום הדיון. נקבע כי במקרה כזה ידון בית המשפט אם יש מקום לבטל את פסק הדין וכן ידון בשאלת ההוצאות שנגרמו למשיב 1 עקב ביטול הדיון.

2.

ביום 28.10.2008 הגישו המבקשים בקשה לביטול החלטה, בצרוף תיעוד רפואי ואישור לגבי מועדי יציאותיהם וכניסותיהם לישראל. בהחלטת בית המשפט מיום 24.11.2008 נדחתה הבקשה, בנימוק כי בית המשפט אינו מוסמך לדון בבקשה לביטול פסק דין, שכן הוראת תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מורה כי לבית המשפט הסמכות לבטל אך החלטה שניתנה על פי צד אחד או באין כתבי טענות, נסיבות אשר אינן מתקיימות במקרה דנן בו התייצב בא-כוח המבקשים לדיון והוגשו כתבי טענות.

3.

הבקשה שלפניי הוגשה ביום 1.1.2009. המבקשים טוענים בה כי תוקפו של פסק הדין מיום 25.9.2008 לא התגבש מלכתחילה, אלא עם ההחלטה שדחתה את בקשת הביטול, ויש לראות את שתי ההחלטות כאילו ניתנו במועד אחד, המועד המאוחר. הם מבקשים ללמוד על דרך ההיקש מתקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי כי המועד להגשת ערעור הינו 45 ימים ממתן ההחלטה בבקשת הביטול. לחלופין טוענים המבקשים, כי אף אם נתפסו לכלל טעות, הרי שהסתמכותם על החלטת בית המשפט קמא בדבר הזכות להגיש בקשת ביטול מקימה "טעם מיוחד" להארכת מועד.

4.

משיב 1 הודיע כי הוא מסכים, לפנים משורת הדין, שיוארך למבקשים המועד להגשת ערעור בזכות על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, כאילו חלה כאן תקנה 398א לתקנות. יחד עם זאת, סבור משיב 1 כי אין כל מקום להאריך למבקשים את המועד להגשת ערעור ברשות על ההחלטה מיום 24.11.2008. לטענתו, ככל שהמבקשים היו מעוניינים להשיג על ההחלטה, המועד לכך חלף ביום 24.12.2008. בבקשתם, כך נטען, אין שום הסבר ובוודאי לא טעם מיוחד, מדוע לא הוגשה בקשת רשות ערעור במועד.

5.

לאחר עיון בעמדות הצדדים ובחומר המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה כי בנסיבות המקרה דנן, יש לאפשר למבקשים להגיש ערעור, שיופנה הן כנגד פסק הדין מיום 25.9.2008 והן כנגד החלטה מיום 24.11.2008. אשר לערעור על פסק הדין, גם אם בנסיבות העניין אין תחולה ישירה לתקנה 398א לתקנות, הרי שיש הצדקה להאריך את המועד להגשת ערעור שכן המקרה נופל לגדר ההלכה לפיה קיומו של הליך "תלוי ועומד" בפני בית משפט מהווה "טעם מיוחד" למתן ארכה. ההלכה מבוססת על כך שהכרעה בהליך "התלוי ועומד" יכולה הייתה לייתר את עצם הגשת ההליך או להשפיע באופן ממשי על תוכנו והיקפו. במקרה שלפניי, הגשת ערעור בטרם ניתנה החלטה בבקשה לביטול פסק הדין עשויה הייתה להכביד ולסרבל את הדיון שלא לצורך, ולכן אין לבוא בטרוניה אל המבקשים על כך שעיכבו את הגשת הערעור. מטעמים אלה ובשים לב לעמדת המשיב 1, אשר ברוב הגינותו הסכים לדבר, יש להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק הדין מיום 25.9.2008.

6.

אשר להשגה על ההחלטה מיום 24.11.2008, נכון הדבר כי ההחלטה בבקשה לביטול פסק הדין היא בבחינת "החלטה אחרת" המאוחרת לפסק הדין. לכאורה הדרך לתקוף "החלטה אחרת" המאוחרת לפסק הדין היא בדרך של בקשה לרשות ערעור. אין חולק כי באין ערעור תלוי ועומד על פסק הדין, ערעור על החלטות אחרות מאוחרות לפסק הדין יוגש רק לאחר נטילת רשות ערעור. אך בנסיבות המיוחדות של המקרה שלפניי, בהן עומדים המבקשים להגיש ערעור על פסק הדין, מצאתי כי טעמי יעילות מצדיקים לאפשר למבקשים להשיג גם על ההחלטה בבקשה לביטול פסק הדין במסגרת הערעור שיוגש. אמנם המבקשים איחרו את המועד להגשת בקשת רשות ערעור, אך מדובר באיחור מזערי של ימים ספורים. משיב 1 ידע כי המבקשים אינם משלימים עם פסק הדין ועם ההחלטה ולא גיבש ציפייה כי לא יוטרד עוד בהליכים משפטיים מצד המבקשים. בנסיבות אלה, ומשאין בידי לשלול את סיכויי ההליך, מתקיים "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 24.11.2008.

7.

אוסיף כי לטעמי, בנסיבות המקרה דנן, תחת הגשתו של הליך נפרד של בקשה לרשות ערעור, יש לאפשר למבקשים לכלול גם את השגותיהם נגד ההחלטה המאוחרת במסגרת הערעור שיוגש. סבורה אני כי אין מקום לפצל בין הערעור על פסק הדין, לבין בקשת רשות ערעור על ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין. הסמכות לדון בשני ההליכים נתונה לבית משפט זה. מבחינה עניינית, אין מניעה שבית המשפט ידון במאוחד בהשגות על שתי ההחלטות. בנסיבות העניין, איני מוצאת טעם טוב לפצל הליך ערעורי המתנהל באותו בית משפט, בין אותם צדדים ולגבי אותה פרשה, כך שחלקו ידון כערעור וחלקו כבקשה לרשות ערעור. ראוי כי המחלוקת במלואה תתברר בהליך אחד, על מנת למנוע סרבול והכבדה על הצדדים ועל בית המשפט ולדון במלוא ההיבטים של הפרשה.

8.

אמנם, צודק משיב 1 בטענתו כי תקנה 411 לתקנות אינה מסדירה הגשת ערעור על החלטות הניתנות לאחר מתן פסק הדין, במובן זה שאין זכות ערעור קנויה העומדת לבעל דין באופן אוטומטי, אלא עליו לבקש רשות ערעור ( (ראו, רע"א 2072/99 נחום נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (לא פורסם, 25.7.1999); כן ראו, רע"א 292/93 סרבוז נ' ע. אופק בע"מ , פ"ד מח(3) 177, 184; ובש"א 7697/95 אבנר נ' אליהו חברה לבטוח בע"מ , פ"ד מט(5) 78). אולם לטעמי אין באמור כדי לשלול מבית המשפט סמכות לאפשר למערער, בנסיבות מסוימות, לכלול בערעור השגה על החלטות מאוחרות לפסק הדין.

ממילא, משיושב בית המשפט לערעור על פסק הדין, הכוח עמו לפסוק בפרשה כולה. לכן, כאשר הדבר אינו פוגע בציפייה לגיטימית של בעל הדין שכנגד לסופיות הליכים, אינו מסרבל את הדיון ואינו מכביד על בעלי הדין ועל בית המשפט, אין מניעה כי בית המשפט יאפשר למערער לפרוש את הערעור גם על החלטות מאוחרות לפסק הדין.

התוצאה היא כי הבקשה מתקבלת, במובן זה שהמבקשים יוכלו להגיש ערעור על פסק הדין מיום 25.9.2008 ועל ההחלטה מיום 24.11.2008 תוך 7 ימים מקבלת החלטה זו. ההחלטה תועבר לבעלי הדין ללא דיחוי באמצעות הפקסימיליה ותתויק בתיק אב"ד בערעור, לכשיפתח.