בש"א 1301/09 יצחק ביטון נ. מרים פרושינובסקי

1.

יש צדק מסוים בטענתו של המערער כי כבוד הרשמת הרחיקה לכת שעה שאיפשרה לתקוף החלטה אחרת (זו מיום 24.11.08) שדחתה בקשה לביטול פסק דין, במסגרת ערעור על פסק הדין (שניתן ביום 25.9.08). הכלל הנוהג כיום, שאולי יש מקום לבחון אותו מחדש, הוא שיש להשיג בנפרד על פסק הדין ועל ההחלטה (כשגם מועדי התקיפה שונים הם). אולם במקרה הנוכחי קיימים נתונים נוספים שלא ניתן להתעלם מהם.

2.

כוונתי לכך שבדיון מיום 25.9.08 נכח פרקליטם של המשיבים בעוד ששולחיו לא נכחו בדיון. מכאן, שפסק הדין לא ניתן בהעדר בעל הדין. כלומר, לא ניתן היה להשיג על פסק הדין על דרך בקשת ביטול. ברם, בדיון שנערך ביום 25.9.08 הסכימו פרקליטיו של המערער (התובע) במפורש כי הם לא יתנגדו אם תוגש בקשה לביטול פסק הדין תוך 30 ימים "עם אסמכתאות ראויות". בפסק הדין אף נאמר כי המשיבים רשאים לבקש לבטל את פסק הדין תוך 30 ימים אם יציגו אישור רפואי מסוים. ואכן הוגשה בקשת ביטול תוך 30 ימים. בהחלטתו של בית המשפט מיום 24.11.08 לדחות את בקשת הביטול נאמר, כי בית המשפט אינו מוסמך לבטל את פסק הדין מאחר שאין מדובר בפסק דין שניתן בהעדרו של בעל דין (שהרי פרקליטם של המשיבים נכח בדיון). דחיית הבקשה באה בעקבות התנגדותו של המשיב. תמוה כיצד זה המשיב שינה את עורו, שהרי הוא הסכים (באמצעות פרקליטיו) כאמור שתוגש בקשת ביטול.

3.

על רקע זה נראה כי הפתרון הראוי מצוי בשילוב של שניים: ראשית, ביטול החלטתה של כבוד הרשמת ככל שמדובר בהיתר לתקוף את ההחלטה מיום 24.11.08 בגדר הערעור. שנית, הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 24.11.08. פתרון זה נראה נכון ומתאים, בפרט על רקע התנהלותו הנזכרת של המערער, שאף הסכים להארכת מועד להגשת הערעור (אך לא להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור). כמו כן ברי, כי אלמנט ההסתמכות במקרה זה חלש הוא במיוחד מבחינת המערער, שהרי הוא הסכים להארכת מועד להגשת ערעור וידע היטב כי המשיבים אינם משלימים עם פסק הדין.

4.

הערעור מתקבל איפוא כאמור לעיל. המשיבים רשאים להגיש בקשת רשות ערעור תוך שבעה ימים מעת המצאתו של פסק דין זה. אין צו להוצאות.