ע"א 3832/10 אריאל מיטרני נ. קלמן מחלוף

מונחת לפניי בקשה לתיקון הודעת הערעור בתיק זה.

1.

בין הצדדים התקיימו שתי שותפויות שעניינן עסקאות בזהב וביהלומים. המערערים הגישו שני הליכים נפרדים במטרה להביא לפירוק השותפויות, ובשני ההליכים ניתנו פסקי-דין על-ידי בית המשפט המחוזי. על פסק-הדין בעניין "שותפות הזהב" הוגש ערעור מטעם המשיב (ע"א 8391/07). ערעור זה נמחק ביום 9.8.2010, לבקשת המשיב, בעקבות הסדר שאליו באו הצדדים בבית המשפט המחוזי. בעקבות התפתחות זו סברו המערערים כי יש מקום להורות על עדכון חוות-דעתו של המפרק אשר על בסיסה ניתן פסק-הדין בעניין "שותפות היהלומים" – הוא פסק-הדין נשוא הערעור שבכותרת. לדעת המערערים, חוות-דעתו של המפרק בתיק היהלומים לא הייתה סופית, אלא כפופה לתוצאות ההליך בעניין שותפות הזהב, ומכאן הצורך בעדכון חוות-הדעת לאחר שפרשת שותפות הזהב באה אל קיצה.

2.

המערערים פנו לבית המשפט המחוזי בבקשה ליתן הוראות בעניין עדכון חוות-דעתו של המפרק בתיק היהלומים. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה (ביום 8.11.2010), בציינו כי הדיון בתיק היהלומים הסתיים, וכי התחשיב שערך המפרק הוא פסק-הדין הסופי. מסתבר כי המפרק מצדו – ככל הנראה בעקבות פנייה ישירה של המערערים אליו – הכין מכתב המופנה לבית המשפט המחוזי, הכולל תיקון לחוות-הדעת לנוכח התוצאה בתיק שותפות הזהב. במכתב זה צוין כי יתרת החוב של המערערים כלפי המשיב נמוכה מזו שנקבעה בחוות-הדעת המקורית – זו שאומצה בפסק-הדין נשוא הערעור שבכותרת. בהחלטה נוספת של בית המשפט המחוזי, מיום 28.11.2010, כתב בית המשפט כי לא ברור מדוע הוצא מכתב זה, והובהר שוב כי בית המשפט סיים את מלאכתו בפסק-הדין שניתן בתיק.

המערערים פנו לבית המשפט המחוזי פעם נוספת, וביקשו לאשר את חוות-הדעת המתוקנת של המפרק כחלק מפסק-הדין בתיק שותפות היהלומים. ביום 2.1.2011 סתם בית המשפט את הגולל על בקשה זו בציינו:

החלטות בימ"ש זה מתאריך 8/11 ו- 28/11 היו יותר מברורות שבימ"ש זה סיים תפקידו ולא 'ילווה' את המתדיינים בכל עסקיהם.

נראה אבל שללא הטלת הוצאות הן לא תופנמנה. אשר על כן אני מטילה על המבקש הוצאות בקשה זו לטובת המשיב בסכום של 20,000 ₪.

3.

ביום 27.2.2011 הוגשה הבקשה שלפניי לתיקון הודעת הערעור באופן שתכלול השגה גם על ההחלטות מיום 8.11.2010 ומיום 2.1.2011, וכן תכלול את השתלשלות העניינים העובדתית שארעה לאחר פסק-הדין, לאמור: מחיקת ערעורו של המשיב 1 בעניין "שותפות הזהב", ועדכון חוות-דעתו של המפרק בעניין "שותפות היהלומים".

4.

המשיב מתנגד לבקשה לתיקון הודעת הערעור. התנגדותו – מוצדקת. אכן, בית המשפט רשאי להורות על תיקון כתב ערעור "בכל עת" (תקנה 417 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; להלן: התקנות ), וכפי שנקבע לא פעם, בקשה לתיקון כתב הערעור המוגשת בשלב מקדמי של ההליך נבחנת על-פי גישה ליברלית (ראו ע"א 7143/99 רשות הפיתוח נ' יורשי עלי עאצי (לא פורסם, 3.7.2000)). עם זאת, אין לראות בבקשה לתיקון הודעת ערעור משום אמצעי לעקיפת סדרי הדין.

כך, למשל, כאשר התיקון המבוקש הוא הוספת השגות על החלטה שניתנה לאחר פסק-הדין, יש לבחון אם היענות לבקשת התיקון אין משמעותה פריצת המועדים הקבועים בדין להגשת הליך ערעורי, או מתן זכות ערעור דה-פקטו על "החלטה אחרת" (ראו גם בש"א 1301/09 ביטון נ' פרושינובסקי (לא פורסם, 1.4.2010) ). בהקשר זה יש לזכור כי כדי שבקשת רשות ערעור על "החלטה אחרת" תובא לפני הרכב ותידון כערעור, נדרשת החלטה של שופט המורה על כך. אין מקום כי בקשה לתיקון הודעת ערעור תחליף פרוצדורה זו. זאת ועוד, כאשר בית המשפט נדרש לבקשה לתיקון הודעת ערעור, "יש תמיד לבחון אם התיקון המבוקש אינו חורג ממסגרת העניינים שנפרשה בבית משפט קמא ואם אין בו משום עינוי דין לצדדים או לעיכוב בתהליך הטיפול בערעור" (ע"א 7019/97 סופר נ' סופר , פ"ד נג(5) 187 (1999)). בהקשר זה, אין מקום כי בקשה לתיקון הודעת הערעור תבוא במקום בקשה מתאימה למתן היתר להבאת ראיות נוספות בערעור (בהתאם לתקנה 457 לתקנות).

5.

לאור הכללים האמורים, לא מצאתי לנכון להתיר את התיקון המבוקש. כאמור, המערערים מעוניינים לתקן את הודעת הערעור כך שתופנה גם נגד ההחלטות המאוחרות של בית המשפט המחוזי (מיום 8.11.2010 ומיום 2.1.2011). אולם בקשה זו נתקלת בשתי משוכות: ראשית , ברי כי ההחלטות המאוחרות של בית המשפט המחוזי – שניתנו לאחר פסק-הדין בתיק – מהוות "החלטה אחרת". מדובר בהחלטות שבהן מיאן בית המשפט להידרש לבקשותיהם של המערערים לאחר מתן פסק-דין סופי. על-פי אמות-המידה המקובלות בכגון דא, הערעור על החלטות אלא טעון רשות (ראו בש"א 7697/95 אבנר – איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח , פ"ד מט(5) 78 (1996); ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי , פ"ד מז(1) 152, 157 (1993); בש"א 4146/94 אדלסון נ' ריינהולד , פ"ד מט(1) 299, 307 (1995); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 767 (מהדורה ז, שלמה לוין עורך, 1995)). הנה כי כן, מתן רשות לתקן את הודעת הערעור במקרה זה עשויה ליתן למערערים זכות ערעור דה-פקטו על החלטות מאוחרות המסווגות כ"החלטה אחרת".

שנית , המועד להגשת הליך ערעורי על ההחלטות המאחרות חלף בטרם שהוגשה הבקשה שלפניי. כך הדבר בוודאי לגבי ההחלטה מיום 8.11.2010, ויש להניח כי כך הדבר גם לגבי ההחלטה מיום 2.1.2011 (שמועד המצאתה למערערים לא צוין בבקשה שלפניי). הנה כי כן, היענות לבקשה לתיקון הודעת הערעור משמעותה למעשה מתן הארכת מועד להגשת ערעור על ההחלטות המאוחרות, זאת מבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד ומבלי שהוצג "טעם מיוחד" המצדיק אורכה כזו. עוד אוסיף, כי העובדה שהמערערים בחרו שלא להגיש הליך ערעורי מתאים בסמוך לאחר מתן ההחלטה מיום 8.11.2010 (וההחלטה הנוספת מיום 28.11.2010) – החלטות ברורות ונהירות – אלא בחרו להמשיך ולהתדיין בעניין זה בערכאה הדיונית עד שבית המשפט לא ראה מנוס מהשתת הוצאות, מעצימה את הקושי לקבל את הבקשה המונחת לפניי היום ולפתוח לפני המערערים, באיחור ניכר, את הדלת להעלאת השגותיהם על ההחלטות המאוחרות.

6.

כפי שצוין, המערערים חפצים לתקן את הודעת הערעור גם באופן שתתווספנה לה טענות המבוססות על מסמכים חדשים (ובפרט מכתבו של המפרק הכולל תיקונים לחוות-דעתו). גם לכך אין מקום במסגרת בקשה כמו זו שלפניי. מכתבו של המפרק מיום 18.11.2010 אינו חלק מחומר הראיות שהוצג והתקבל כדין בבית המשפט המחוזי, ויודגש כי המכתב לא נתקבל כדין כראיה גם לאחר פסק-הדין (ראו ב"ש 153/06 צביח נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(2) 345 (1986); ע"א 8320/09 אלחדד נ' שמיר (לא פורסם, 13.12.2010)). במצב דברים זה, ככל שהמערערים סבורים כי יש בפיהם נימוקים הולמים להגשת ראיות נוספות בערעור – יתכבדו ויגישו בקשה מתאימה. עד שיינתן אישור לכך, אין לצרף את הראיות לתיק הערעור, ואין להציג טיעון עובדתי המבוסס על ראיות אלה בכתבי הטענות (ראו גם סעיף 7(ב) להנחיות נשיאת בית המשפט העליון שנכנסו לתוקף בתאריך 1.11.2010).

התוצאה היא שהבקשה נדחית. המערערים יישאו בשכר טרחת עורך-הדין של המשיב בגין הבקשה שלפניי בסך של 3,000 ₪.