רע"א 8452/12 ברוך זנדברג נ. אוריאל איילון

1.

לפניי מונחת בקשה מטעם המשיב 1 לסילוק ההליך על-הסף בשל איחור בהגשתו.

בקשת רשות הערעור נסבה על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שקיבל באופן חלקי את ערעורו של המבקש על פסק-דין של בית משפט השלום בתל-אביב, שדחה את תביעתו הכספית נגד המשיבים. פסק-הדין של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 21.10.2012, ובקשת רשות הערעור הוגשה ביום 22.11.2012. במסמך המצוי בתיק בית המשפט הודיע בא-כוח המבקש למזכירות כי פסק-הדין של בית המשפט המחוזי התקבל במשרדו בתאריך 28.10.2012. לפי הודעה זו, בקשת רשות הערעור הוגשה במועד.

2.

דא עקא, שלדברי המשיב 1 הודעה זו אינה נכונה, שכן עוד ביום 21.10.2012 המציא בא-כוח המבקש את פסק-הדין של בית המשפט המחוזי לבאת-כוחו דאז של המשיב 1. טענה זו נתמכת במסמך המתעד שידור פקס בתאריך 21.10.2012 ממשרדו של בא-כוח המבקש, וזו לשון המסמך:

1.מצ"ב פס"ד הערעור.

לפי פס"ד על מרשיך לשלם כ- 290,000 ₪.

2.נא תשובתך האם מרשיך מתכוון לשלם.

יובהר כבר עתה כי המבקש בתגובתו אינו חולק על הטענה כי ביום 21.10.2012 שיגר בא-כוחו את פסק-הדין לבאת-כוח המשיב 1. לדבריו, הוא אמנם איתר את פסק-הדין ביום שבו ניתן במערכת "נט המשפט", אך מכיוון שאין לראות בכך משום המצאה כדין, לא החל מניין הימים. עוד הוא טוען כי הודעתו למזכירות בית המשפט בדבר מועד המצאת פסק-הדין הייתה בתום-לב.

3.

טענתו של המבקש כי יש לדבוק במקרה זה בכלל ההמצאה אינה מקובלת עליי בנסיבות העניין. אמת, הכלל הוא כי המועד הקובע לצורך מניין הימים להגשת הליך ערעורי הוא מועד ההמצאה כדין של פסק-הדין. עם זאת, כלל ההמצאה אינו חזות הכול, ובנסיבות מסוימות קיימת הצדקה לחרוג מכלל זה לטובת כלל הידיעה. זאת בעיקר במקום שבו התנהלותו של בעל-הדין יוצרת השתק או שיש בה משום חוסר תום-לב דיוני (ראו רע"א 11286/05 זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (טרם פורסם, 8.7.2007); רע"א 4577/09 חסון נ' י.ש יגדל – חברה לבנין והשקעות בע"מ (טרם פורסם, 4.8.2009); עע"ם 9680/10 בלעוס נ' מועצה מקומית מג'אר (לא פורסם, 21.2.2011)).

4.

אחד המקרים הבולטים שבהם עשוי כלל ההמצאה לסגת מפני כלל הידיעה הוא במקום שבו בעל-הדין לא רק ידע על פסק-הדין אלא גם פעל לפיו או יצר מצג כלפי הצד שכנגד. עמד על כך כבוד השופט י' מרזל בעניין זמיר הנ"ל, בהתייחסו ל- "... מצבים בהם בעל דין טוען כי יש למנות את המועד מעת ההמצאה של פסק הדין לידיו, שעה שהוא עצמו נקט פעולות והליכים

כבר מעת שידע על פסק הדין, או מקום בו אותו בעל דין הטוען לפגם בהמצאה יצר מצג בנדון כלפי בעל הדין שכנגד תוך שינוי לרעה של מצבו" (שם, פס' 14 להחלטה, והאסמכתאות שם).

ענייננו בא בתוך הקטגוריה הזו. כאמור, עוד ביום 21.10.2012, יום מתן פסק-הדין, שלף בא-כוח המבקש את פסק-הדין ממערכת "נט המשפט", ושיגר אותו לבא-כוח המשיב תוך שהוא מציין במכתבו את חובו של המשיב 1 מכוח פסק-הדין, ומבקש לברר אם זה האחרון מתעתד לשלם את החוב. מן הסתם שאלה זו לא באה סתם-כך כי אם לצורך שקילת צעדים משפטיים ("להכין את הרקע להגשת פסיקתא" – לשון המבקש עצמו בסעיף 36 לתגובתו). בפנייתו זו לא רק הודיע המבקש מפורשות כי פסק-הדין מצוי ברשותו ובידיעתו המלאה והברורה, אלא שהוא למעשה נקט פעולה בהתבסס על פסק-הדין, ובו-בזמן גם הכניס את המשיב 1 לתוך מרוץ הזמן להגשת הליך ערעורי מטעמו. ואכן, המשיב 1 הגיש בקשת רשות ערעור משלו (רע"א 8354/12) בתוך תקופת 30 הימים מן המועד שנשלח אליו פסק-הדין על-ידי המבקש, ובבקשה שלפניי מדגיש המשיב 1 – בצדק מבחינתו – כי כאשר קיבל לידיו את פסק-הדין (מאת המבקש) הוא פעל במרץ, אף שלא היה מיוצג, כדי לעמוד במועד הקצוב בדין.

הנה כי כן, המועד הקובע בענייננו הוא מועד ידיעתו של המבקש על פסק-הדין, לאמור: 21.10.2012.

5.

המבקש מעלה טענה נוספת, והיא כי פסק-הדין של בית המשפט המחוזי "טרם ניתן בפועל" (ועל כן לכאורה תקופת הזמן להגשת הליך ערעורי טרם החלה לרוץ). את טענתו-זו של המבקש הוא משתית על כך שלפי פסק-הדין של בית המשפט המחוזי הוחזר התיק לבית משפט השלום לצורך מתן פסיקתה, ואכן ניתנה פסיקתה ביום 25.10.2012. על רקע זה טוען המבקש כי "פסק הדין ניתן בפועל ביום 25.10.2012", ולא זו בלבד אלא שמאז הגיש המשיב 1 בקשות לעיון חוזר (לבית המשפט המחוזי) ולתיקון הפסיקתה (לבית משפט השלום), כך שגם פסק-הדין מיום 25.10.2012 "אינו מאושר".

6.

גם טענה זו של המבקש יש לדחות.

אין ספק כי פסק-הדין של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 21.10.2012. אין זה פסק-דין "על תנאי", אף לא פסק-דין הטעון "אשרור" כלשון המבקש. גם הפניית הצדדים לבית משפט השלום, לצורך מתן פסיקתה, אין בה כדי לשנות שכן כפי שנפסק פעמים רבות, לפסיקתה אין קיום עצמאי, אלא היא נסמכת על ההחלטה השיפוטית, טפלה לה ומבטאת את תוצאתה האופרטיבית, ואין בה כדי לעכב את מניין הימים להגשת הליך ערעורי על פסק-הדין עצמו (ראו ניתוח וסקירה נרחבת בע"א 3832/10 מיטרני נ' מחלוף (טרם פורסם, 10.8.2010)). עוד יודגש כי בהתאם לכללים מושרשים וידועים, אין בהגשת בקשותיו של המשיב 1 לעיון חוזר בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי (בקשה שנדחתה בינתיים) ולתיקון הפסיקתא שניתנה בבית משפט השלום, כדי לעצור מניה וביה את מרוץ הזמן להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-הדין מיום 21.10.2012.

7.

מכל האמור עולה שההליך שבכותרת הוגש באיחור. עם זאת, המבקש בתגובתו לבקשת הסילוק מציין "למען הזהירות" כי גם אם קיים איחור הרי שזה איחור קצר, ולאחר עיון בתגובה מצאתי כי נכון יהיה לראות בה משום בקשה חלופית להארכת מועד. בנסיבות העניין, סבורני כי התוצאה הראויה והמידתית אינה להורות על סילוק ההליך על-הסף, כי אם על מתן ארכה להגשת ההליך (עד למועד הגשתו בפועל) תוך חיובו של המבקש בתשלום הוצאות. למסקנה זו באתי בהתחשב בכך שמדובר באיחור קצר ביותר, בכך שמסקנתי לגבי האיחור נשענת על החריג בדבר מועד הידיעה, ובכך שלאור הבקשות וההליכים שהוגשו לאחר פסק-הדין (לרבות בקשת רשות ערעור מטעם המשיב 1 שעדיין תלויה ועומדת בבית משפט זה), קשה לומר כי התגבש אינטרס ממשי בדבר סופיות ההליך.

בטרם סיום אציין כי המשיב 1 הגיש בקשה נוספת למחיקת ההליך בשל אי-הפקדת עירבון, אך בינתיים העירבון הופקד ואני מאפשר זאת למרות האיחור.

8.

סיכומו של דבר: ההליך יוותר על כנו, והמבקש ישלם למשיב 1 הוצאות בגין ההתדיינות לפניי בסך של 3,500 ₪. ההליך יועבר לכבוד השופטת ע' ארבל שלפניה מונח ההליך הקשור (רע"א 8354/12). המזכירות מתבקשת לתייק החלטה זו בתיק השופטת, וכן לציין על-גבי הכריכה את קיומו של ההליך הקשור.