ע"א 8033/14 אהרון לוינגר נ. הנרי זלניק

1.

לפניי בקשה מטעם המשיבים 2-1 (יחד להלן: המשיבים ) לסילוק הערעור שבכותרת על הסף, וזאת מחמת איחור נטען בהגשתו. הטיפול בבקשה התעכב ועם הצדדים הסליחה.

2.

הערעור מופנה כנגד החלטה של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 21.9.2014 (פר"ק 4302/07), בגדרה נקבע כי זכויותיו של המשיב 1 ביחס לתמורת המימוש של נכס מסוים גוברות על אלה של המערער. עם זאת, המשיב 2 - הוא בנו של המשיב 1 - חויב בתשלום הוצאות בסך 50,000 ₪ לטובת המערער (להלן: ההחלטה ). להחלטה זו קדמה השתלשלות אירועים מסוימת אשר מפורטת בהחלטה ואשר איני רואה צורך לחזור עליה. די שאציין, כי ההחלטה ניתנה לאחר שבית משפט זה ביטל פסק דין קודם אשר ניתן בעניין והחזיר את הסוגיה להכרעה מחודשת של בית המשפט המחוזי (ע"א 7588/12, פסק דין מיום 12.5.2014).

3.

הודעת הערעור הוגשה ביום 26.11.2014, תוך שצוין בגדרה כי פסק הדין הומצא למערער ביום 5.10.2014. עם זאת, אין למעשה מחלוקת כי המערער צפה בהחלטה, באמצעות מערכת "נט המשפט", עוד ביום מתן ההחלטה (21.9.2014); וכי ביום 28.9.2014 שלח לבא כוח המשיבים דרישה לתשלום ההוצאות אשר נפסקו לטובתו, תוך שצירף לדרישתו את ההחלטה גופה. לטענת המשיבים, משההחלטה הייתה מצויה בידיעת המערער עוד טרם שהומצאה לו, והוא אף פעל על פיה - יש למנות את הימים להגשת הערעור ממועד הידיעה ולקבוע כי הערעור הוגש באיחור. עוד מוסיפים הם, כי הסתמכותו של המערער על מועד ההמצאה בנסיבות מעין אלה מהווה התנהלות בחוסר תום לב. המערער, מצדו, טוען כי אין מקום להחיל בענייננו את "כלל הידיעה", ולפיכך הערעור הוגש במועד. לחלופין עותר המערער לקבלת ארכה בדיעבד להגשת הערעור, עד ליום הגשתו בפועל.

4.

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי הערעור אכן הוגש באיחור. עם זאת, דומני כי בנסיבות העניין קיימת הצדקה ליתן ארכה להגשתו עד למועד ההגשה בפועל, תוך חיוב המערער בהוצאות. אסביר.

5.

הכלל הוא כי המועד הקובע לצורך מניין הימים להגשת הליך ערעורי הוא מועד ההמצאה כדין של ההחלטה עליה משיגים. עם זאת, בנסיבות מסוימות קיימת הצדקה לחרוג מן הכלל האמור, הידוע כ"כלל ההמצאה", ולקבוע כי מניין הימים ייספר החל ממועד הידיעה. אחד המקרים הבולטים בהם נהוג לחרוג מ"כלל ההמצאה" ולהחיל את "כלל הידיעה" הוא כאשר בעל הדין לא רק ידע על ההחלטה, אלא גם פעל על פיה או יצר מצג כלפי הצד שכנגד (למשל, רע"א 11286/05 זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ , פיסקה 14 (8.7.2007); רע"א 8452/12 זנדברג נ' איילון (19.12.2012)).

6.

ואכן, ענייננו שלנו בא בגדר הקטגוריה האמורה. המערער צפה בהחלטה באמצעות מערכת "נט המשפט", ובהמשך לכך אף שיגר לבא כוח המשיבים דרישה לתשלום ההוצאות אשר נפסקו בהחלטה, תוך שהוא מצרף את ההחלטה לפנייתו. פעולה זו מהווה הודעה ברורה ומפורשת מטעם המערער כי ההחלטה מצויה ברשותו ובידיעתו, ויש בה משום נקיטת פעולה על בסיס ההחלטה. ממילא יש לקבוע כי המועד הקובע לעניין הגשת הערעור הוא מועד ידיעתו של המערער על ההחלטה, וכפועל יוצא מכך - כי הערעור הוגש באיחור.

7.

חרף מסקנתי האמורה דומני כי יש מקום להאריך את המועד להגשת הערעור עד למועד הגשתו בפועל, תוך חיוב המערער בהוצאות לטובת המשיבים. זאת, בשל הטעמים המצטברים הבאים:

ראשית , הגם שמשך האיחור אינו זניח, לא מדובר באיחור ארוך מאד;

שנית , טענת המשיבים בדבר הסתמכות על פסק הדין (סעיף 9 לבקשת הסילוק) נטענה באופן כללי וללא תצהיר, ולא הוצגה הסתמכות קונקרטית על תקופת האיחור דווקא. ודוק: בניגוד למשתמע מטענת המשיבים, איני סבור כי ניתן לראות בדרישת התשלום אשר נשלחה על ידי המערער משום הצהרה בדבר זניחת כוונתו לערער על ההחלטה. לא למותר להוסיף בהקשר זה, כי לטענת המערער - אשר נתמכה בתצהיר - המשיבים ידעו על כוונתו להגיש ערעור וזאת בעקבות שיחת חולין שהתקיימה בין באי כוח הצדדים (פיסקה 14 לתגובת המערער לבקשת הסילוק). טענה זו לא נסתרה בגדר התשובה לתגובה אשר הוגשה על ידי המשיבים;

שלישית , לא התרשמתי כי המערער פעל מתוך זלזול בסדרי הדין או מתוך כוונה להטעות, ואף איני סבור שהתנהלותו נגועה בחוסר תום לב. גם התובענה אותה הגיש המערער ביוני 2015 כנגד המשיב 2 אינה מצדיקה, כשלעצמה, את דחיית בקשת הארכה;

רביעית , לאחר עיון בהודעת הערעור איני סבור כי ניתן לקבוע שמדובר בערעור סרק, וזאת מבלי להביע עמדה פוזיטיבית לגבי סיכוייו.

8.

התוצאה היא כי המועד להגשת הערעור מוארך עד למועד הגשתו בפועל, וממילא נדחית בקשת הסילוק. המערער יישא בהוצאות בסך 4,500 ש"ח לטובת המשיבים.

התיק יועבר ליומן בית המשפט, אשר יקבע את הערעור לדיון במהלך חודש מאי 2016. סיכומי המשיבים יוגשו עד 40 ימים לפני מועד הדיון; ואילו סיכומי התשובה יוגשו (ככל שהמערער חפץ בכך) עד 14 ימים לפני מועד הדיון.