בש"א 1224/16הנרי זלניק נ. אהרון לוינגר

בבית המשפט העליון

בש"א 1224/16

לפני:

כבוד השופט ס' ג'ובראן

המערערים:

1. הנרי זלניק

2. סמואל זלניק

נ

ג

ד

המשיב 1:

1. אהרון לוינגר

המשיבים 2-6 פורמאליים:

2.עוה"ד ניצה פוזנר, כונסת נכסים

3. גדי לוי

4. לאה לוי

5.אלומות מ.ג. הנדסה בע"מ

6.כונס הנכסים הרשמי

ערעור על החלטתו של רשם בית המשפט העליון ג' לובינסקי מיום 21.1.2016 בע"א 8033/14

בשם המערערים:

עו"ד אביב כרמי

פסק-דין

1.

לפניי ערעור על החלטתו של כבוד הרשם ג' לובינסקי בע"א 8033/14 מיום 21.1.2016, במסגרתו נדחתה בקשתם של המערערים לסלק על הסף ערעור שהגיש משיב 1 (להלן: המשיב ) על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ד' מינץ ) מיום 21.9.2014 (להלן: פסק הדין ), מחמת איחור בהגשתו.

2.

ביום 26.11.2014 הגיש המשיב הודעת ערעור על פסק הדין, תוך שצוין בגדרה כי זה הומצא לו ביום 5.10.2014. עם זאת, אין מחלוקת כי המשיב צפה בהחלטת בית המשפט עוד באותו היום שבו ניתנה (21.9.2014), וכן שלח ביום 28.9.2014 לבא-כוח המערערים דרישה לתשלום ההוצאות שנפסקו לטובתו. נוכח הנסיבות האמורות, טענו המערערים כי קיימת הצדקה לחרוג מכלל "מועד ההמצאה" – לפיו המועד הקובע למניין הימים להגשת הליך ערעורי הוא מועד ההמצאה כדין של ההחלטה עליה משיגים (להלן: כלל ההמצאה ) – ולקבוע כי מניין הימים ייספר החל ממועד הידיעה (להלן: כלל הידיעה ), וכפועל יוצא להורות על סילוק הערעור עקב הגשתו באיחור.

3.

כאמור, בקשת הסילוק נדחתה. אמנם, הרשם מצא כי יש להחיל בעניין את כלל הידיעה, באשר המשיב לא רק ידע על ההחלטה אלא גם פעל על פיה, אך עם זאת קבע כי יש מקום להאריך את המועד להגשת הערעור עד להגשתו בפועל, תוך חיוב המשיב בהוצאות.

4.

מכאן הערעור שלפניי, במסגרתו המערערים טוענים כי בקשתם התבססה על מצג עובדתי פשוט ומוסכם, ממנו עולה בבירור כי הודעת הערעור הוגשה באיחור, ללא שהוגשה בקשת ארכה כלשהי; מבלי שהוצג טעם מיוחד לקבלתו; ותוך הטעיית בית משפט נכבד זה. על כן, המערערים סבורים כי שגה הרשם עת הכשיר את קבלת הערעור, אף שהוא עצמו קבע כי הוגש באיחור שמשכו אינו זניח. עוד טוענים המערערים, כי די בתשלום ההוצאות ששילמו למשיב, בהתאם לדרישתו – עת המציא להם את פסק הדין, כדי להוכיח את הסתמכותם על פסק הדין. כמו כן, המערערים טוענים כי קביעתו של הרשם אודות תום ליבו של המשיב עומדת בניגוד לשיטה האדוורסרית, באשר המשיב עצמו לא הציג כל טענה שמצביעה על כך. לבסוף, המערערים מסבים את תשומת הלב לכך שמדובר בערעור בגלגול רביעי, אשר לדידם מעיד על סיכוייו הנמוכים ומהווה טעם נוסף לסילוקו.

5.

לאחר עיון בהודעת הערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. אף שצודקים המערערים כי בנסיבות המקרה יש להפעיל את כלל הידיעה ולקבוע כי ערעורו של המשיב הוגש באיחור, אין די בכך כדי להסיק שדינו של הערעור להידחות על הסף , שהרי ממילא עומדת לרשם הסמכות להאריך את מועד הגשת הערעור.

6.

כידוע, שיקול הדעת המסור לרשם רחב הוא, ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור (ראו: בש"א 7157/15 חן נ' כונס הנכסים הרשמי (15.11.2015); בש"א 7622/12 לוי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (11.11.2012)). לאחר שבחן את נסיבות המקרה, הרשם החליט לחייב את המשיב בהוצאות ולאפשר את הגשת ערעורו. את החלטתו ביסס, בין היתר, על התרשמותו מטיב הערעור ומהתנהלות המשיב; ועל תצהיר שהגיש המשיב לפיו ידעו המערערים על כוונתו לערער. נוכח האמור, איני מוצא הצדקה להתערבות בהחלטת הרשם.

7.

סוף דבר, הערעור נדחה.