בש"א 5310/15 תמא בת ים בע"מ נ. עו"ד זאן שכטר

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 21.5.2015 בת"א 15276-09-14, בגדרו נדחתה תובענת המבקשת מחמת אי הפקדת ערובה לתשלום הוצאות המשיבים ואי תשלום הוצאות שנפסקו בפועל (להלן: פסק הדין ).

לכתחילה הוגשה בקשת הארכה ביום 2.8.2015, וזאת לאחר שהמזכירות סירבה לקבל את הערעור לרישום מחמת איחור בהגשתו. בגדר הבקשה צוין כי פסק הדין הומצא למבקשת ביום 5.6.2015, וכי בו ביום הגישה בקשה לביטול פסק הדין אשר נדחתה ביום 30.6.2015. על פי הנטען, בנסיבות אלה ולאור הוראת תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) - בעת הגשת בקשת הארכה טרם חלף המועד להגשת הערעור. בהמשך הגישה המבקשת שתי הודעות הבהרה (מיום 30.8.2015 ומיום 20.9.2015) מהן התברר לראשונה כי המועד שצוין בבקשת הארכה - 5.6.2015 - הינו המועד בו נודע למבקשת על פסק הדין, וכי הלכה למעשה ההמצאה של פסק הדין לידי המבקשת בוצעה רק ביום 14.6.2015. עוד יצוין, כי מן הנספחים אשר צורפו לבקשת הארכה עולה שביום 16.7.2015 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין, ובקשה זו נדחתה ביום 21.7.2015 תוך שנקבע כי יש לפנות בעניין לערכאת הערעור.

המשיבים 4-7, 11-20 ו-23-27 (להלן: המשיבים ) מתנגדים לבקשת הארכה. בין היתר טוענים הם, כי מאחר שהמבקשת ידעה על פסק הדין עוד ביום 5.6.2015 ואף פעלה על פיו והגישה בקשת ביטול - יש להחיל את "כלל הידיעה" ולמנות את המועד מיום 5.6.2015. משכך, בקשת הארכה הוגשה באיחור. עוד נטען, כי בנסיבות העניין אין מקום למתן ארכה וזאת בהיעדר "טעם מיוחד" לכך ולאור סיכוייו הנמוכים של הערעור. יתר המשיבים לא הגישו תגובה כלשהי מטעמם.

מוכן אני להניח, כי צודקים המשיבים בטענתם לפיה קיים איחור בהגשת האיחור. זאת, בשים לב לשניים אלה: האחד , כי המבקשת פעלה על פי פסק הדין עוד ביום 5.6.2015, עם היוודע לה אודותיו, וכידוע מצב דברים זה הינו אחד מהמקרים הבולטים בהם נהוג לחרוג מ"כלל ההמצאה" ולהחיל את "כלל הידיעה" (ראו והשוו, רע"א 11286/05 זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (8.7.2007); רע"א 8452/12 זנדברג נ' איילון (19.12.2012)); והשני , כי ספק אם ניתן לומר שההסדר הקבוע בתקנה 398א' לתקנות חל על העניין. כך, שכן למתן פסק הדין קדם דיון במעמד הצדדים וכן הגשת בקשת ארכה להפקדת ערובה (מטעם המבקשת), וממילא קשה לומר כי מדובר בפסק דין אשר ניתן במעמד צד אחד (ראו והשוו, בש"א 6364/14 הנגבי שמעון (סתוונית בי"ס למצנחי רחיפה) נ' חזני (29.12.2014)). לא למותר לציין, כי המשיבים לא התייחסו לנקודה אחרונה זו בתגובתם.

ואולם, איני נדרש להכריע בסוגיות הנזכרות לעיל וזאת מן הטעם שגם אם ההליך אכן הוגש באיחור, יש מקום למתן ארכה. מסקנתי זו מבוססת על הטעמים המצטברים הבאים:

ראשית , משך האיחור אמנם אינו זניח, אך גם לא ניתן לומר כי הוא ארוך מאד;

שנית , הגשת הבקשה להארכת מועד לבית המשפט המחוזי בתוך המועד להגשת הערעור היוותה אינדיקציה ממשית בדבר כוונתה של המבקשת להשיג על פסק הדין. לפיכך, מאותו מועד ואילך נחלשה משמעותית יכולתם של המשיבים להסתמך על סופיותו של פסק הדין. ער אני לכך שבין דחיית הבקשה על ידי בית המשפט המחוזי לבין הגשת בקשת הארכה דנן חלפו שניים עשר ימים, ואולם משלא הועלתה טענה בדבר הסתמכות קונקרטית על תקופה זו, אין בכך כדי לאיין שיקול זה;

שלישית , העובדה כי מדובר בערעור בזכות, ובכגון דא יש ליתן משקל מוגבר לזכות הגישה לערכאות.

אציין, כי לא נעלמו מעיניי טענות המשיבים לעניין סיכויי הערעור ולעניין אופן התנהלותה של המבקשת, ובכלל זה התהייה כיצד מתיישבת הגשת בקשה להארכת מועד לבית המשפט המחוזי עם הטענה אשר נטענה בהליך דכאן ולפיה לא חל כל איחור בהגשת הערעור. ואולם, לא מצאתי כי בנסיבות העניין יש בטענות אלה כדי להכריע את הכף לעבר דחיית הבקשה. יחד עם זאת, דומני כי יש מקום לפסוק הוצאות לטובת המשיבים בגין הגשת בקשה זו. כך, לאור העובדה שהתנהלותה של המבקשת - ובכלל זה הטעות בהגשת בקשת הארכה לבית המשפט המחוזי והיעדר הפירוט הסדור בגדר בקשת הארכה המקורית - הובילה לסירבול מיותר.

אשר על כן, התוצאה היא כי בקשת הארכה מתקבלת והערעור אשר צורף לבקשה יתקבל לרישום. המבקשת תישא בשכר טרחת עורך דין לטובת המשיבים בסכום של 3,000 ₪.

בשולי הדברים ובהתייחס לאמור בסעיף 55 לתגובת המשיבים אציין, כי ככל שהמשיבים יסברו כי סכום העירבון אשר ייקבע על ידי המזכירה הראשית אינו גבוה דיו בנסיבות העניין, יהיו רשאים להגיש בקשה להגדלתו והיא תטופל כמקובל.