בש"א 3620/16 אורנית שמיר נ. עו"ד אז חבר מנהל מיוחד

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בית המשפט של פשיטת רגל מיום 14.2.2016 (להלן: ההחלטה ). עניינה של ההחלטה בביטול הענקת מחצית הזכויות בנכס מקרקעין מסוים, אשר בוצעה על ידי המשיב 4 (החייב) לטובת המבקשת (גרושתו) במסגרת הסכם הגירושין ביניהם. ביטול ההענקה נעשה לבקשת המשיב 1, הוא המנהל המיוחד על נכסי החייב. המנהל המיוחד מתנגד לבקשה, ואילו כונס הנכסים הרשמי מסכים לה.

לטענת המבקשת, ההחלטה לא הומצאה כדין לבא כוחה בבית המשפט של פשיטת רגל, והיא נודעה לה זמן ניכר לאחר נתינתה, באמצעות החייב. במחצית חודש מרץ 2016, מיד לאחר שנודע למבקשת על ההחלטה, פנתה היא ללשכה לסיוע משפטי בבקשה לקבלת ייצוג לשם הגשת ערעור. ובלשונה של המבקשת: "פנייתי לסיוע הייתה במחצית 3/16, לא זוכרת תאריך מדויק אך ממש בסמוך לאחר שלמדתי מגרושי על ההחלטה..." (סעיף 4 לתצהיר מיום 16.5.2016). הלשכה לסיוע משפטי דחתה את בקשת הייצוג, וביום 21.4.2016 הגישה המבקשת ערעור על החלטה זו (תוצאות הערעור אינן ידועות). בקשת הארכה שלפניי הוגשה על ידי המבקשת, אשר אינה מיוצגת בהליך זה, ביום 4.5.2016. בהמשך הדרך ובהתאם להחלטתי הגישה המבקשת השלמה לבקשתה, ולאחר מכן הוגשו תגובות המשיבים. לטענת המנהל המיוחד, בקשת הארכה הוגשה באיחור ממשי של מעל חודש ימים לאחר חלוף המועד, וזאת ללא הצדקה ממשית. בין היתר העלה המנהל המיוחד טענת הסתמכות על ההחלטה מצדם של נושי החייב, וזאת מאחר שהוצגה להם תכנית לחלוקת דיבידנדים אשר לוקחת בחשבון את שווי הנכס מושא ביטול ההענקה. כאמור, הכונס הרשמי אינה מתנגד למתן הארכה המבוקשת.

בחנתי את בקשת הארכה ואת התגובות אשר הוגשו על רקע אמות המידה החלות בכגון דא

(למשל, בר"מ 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה

(10.12.2013) ), והחלטתי כי יש מקום ליתן למבקשת ארכה קצובה להגשת הערעור.

כאמור, בתצהיר המבקשת צוין כי ההחלטה - אשר ניתנה עוד ביום 14.2.2016 - לא הומצאה כדין לידי בא כוחה בבית המשפט של פשיטת רגל, ונודעה למבקשת זמן ניכר לאחר נתינתה. עיון בתגובת המנהל המיוחד מעלה כי היא אינה כוללת התייחסות כלשהי לטענות האמורות (ולא למותר לציין כי את סוגיית ההמצאה ניתן היה לבדוק באמצעות מערכת "נט המשפט"). בנסיבות אלה, אין לי אלא לקבל את טענותיה של המבקשת. משכך, מניין הימים להגשת הערעור צריך להימנות מן המועד שבו נודע למבקשת על ההחלטה (לעניין החלת כלל הידיעה ראו והשוו, רע"א 11286/05 זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ , פיסקה 14 (8.7.2007); רע"א 8452/12 זנדברג נ' איילון

(19.12.2012)). אף שהמבקשת לא ציינה מועד ידיעה מדויק, הרי שמתצהירה עולה כי מדובר במועד כלשהו באמצע חודש מרץ 2016. בקשת הארכה הוגשה כאמור ביום 4.5.2016. משמביאים בחשבון את פגרת הפסח אשר חלה בין לבין, יוצא כי בקשת הארכה הוגשה לכל היותר באיחור של ימים בודדים לאחר חלוף המועד להגשת הערעור .

העובדה שעסקינן באיחור קצר, ולא באיחור ממשי כפי טענת המנהל המיוחד, מהווה שיקול ממשי התומך בהיענות לבקשת הארכה. כך, בין היתר, מאחר שהיא מחלישה במידה ניכרת את הטענה בדבר הסתמכות הנושים על ההחלטה. לא למותר להוסיף ולציין כי טענת ההסתמכות לא הייתה כה חזקה לכתחילה, וזאת מן הטעם שתכנית חלוקת הדיבידנדים אשר הוצגה לנושים טרם קיבלה את אישור בית המשפט, וממילא לא היו הנושים יכולים להסתמך על היותה סופית.

לאמור עד כה מצטרפת העובדה, כי מהשתלשלות האירועים הנזכרת לעיל עולה שהמבקשת לא השלימה עם ההחלטה. היא פנתה ללשכה לסיוע משפטי לשם קבלת ייצוג להגשת ערעור על ההחלטה זמן קצר לאחר שנודעה לה, ובהמשך אף הגישה ערעור על החלטת הלשכה לסיוע משפטי לדחות את בקשתה. מהות ההליך והעובדה שמדובר בערעור בזכות (להבדיל מבקשת רשות ערעור) תומכים אף הם במתן אפשרות למיצוי ההליך הערעורי. זאת, מבלי שנעלמה מעיניי עמדת הלשכה לסיוע משפטי באשר לסיכויי הערעור (כעולה מן האמור בהחלטה הדוחה את בקשת הייצוג) ומבלי שאביע עמדה פוזיטיבית לגבי סיכוייו. גם עמדתו של הכונס הרשמי מהווה שיקול התומך בהיענות לבקשה. ודוק: גם אם יש צדק בטענת המנהל המיוחד לפיה ראוי היה כי המבקשת תקדים ותגיש את בקשת הארכה, הרי שבנסיבות העניין דומני כי אין בכך כדי להטות את הכף לעבר דחיית הבקשה.

על רקע כלל האמור לעיל, נעתר אני לבקשת הארכה במובן זה שהמבקשת תהיה רשאית להגיש את הערעור מטעמה עד ליום 25.7.2016 . בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.

המזכירות תמציא החלטה זו לידי המבקשת ללא דיחוי ואף תעדכן אותה טלפונית בדבר תוכנה, תוך עריכת תרשומת מתאימה.