בש"א 839/16 פאיז אשתיווי נ. זכי כמאל

אין למעשה חולק, כי גורם כלשהו במשרדה של באת כוח המבקשים צפה בפסק הדין באמצעות מערכת "נט המשפט" עוד ביום נתינתו - 30.12.2015. ואולם, צפייה כאמור אינה מהווה המצאה כדין של פסק הדין (למשל, בש"א 7703/15 פלונית נ' פלוני , פיסקה 2 (15.1.2016); ע"א 3693/15 לנגוצקי נ' רציו חיפושי נפט שותפות מוגבלת , פסקה 2(א) (5.11.2015)). גם דרישת התשלום אשר נשלחה על ידי בא כוח המשיב לבאת כוח המבקשים ביום מתן פסק הדין אינה יכולה להיחשב כהמצאה כדין, ולוּ מן הטעם שפסק הדין עצמו כלל לא צורף אליה.

זאת ועוד, איני סבור כי מתקיימות בענייננו אותן נסיבות ייחודיות אשר יש בהן כדי להצדיק חריגה מן הכלל הרגיל שלפיו המועד הקובע לצורך מניין הימים להגשת הליך ערעורי הוא מועד ההמצאה כדין של ההחלטה עליה משיגים ("כלל ההמצאה"), להבדיל ממועד הידיעה על פסק הדין ("כלל הידיעה") (לנסיבות בהן יש להעדיף את "כלל הידיעה" ראו, רע"א 11286/05 זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ , פיסקה 14 (8.7.2007); רע"א 8452/12 זנדברג נ' איילון

(19.12.2012)).

על רקע האמור לעיל ובשים לב לטענת המבקשים לפיה פסק הדין לא הומצא להם כדין, לא יכול להיות ספק כי בקשת הארכה הוגשה בתוך המועד

להגשת ההליך. כידוע, הגשת בקשת ארכה טרם חלוף המועד מאיינת את הסתמכות המשיב על ההחלטה ומהווה שיקול ממשי התומך במתן ארכה.

אוסיף, למעלה מן הצורך, כי אפילו הייתי מניח לטובת המשיב שיש להחיל במקרה זה את "כלל הידיעה", הרי שמדובר היה באיחור קצר ביותר של יום אחד בלבד (וזאת בשים לב לעובדה שהצפייה בפסק הדין בוצעה ביום 30.12.2015 כאמור, ואילו בקשת הארכה שלפניי הוגשה ביום 1.2.2016).

לאמור עד כה מצטרפים מספר שיקולים התומכים אף הם בקבלת הבקשה: ראשית , העובדה שהמשיב לא חלק למעשה על טענת המבקשים (אשר נתמכה בתצהיר) לפיה עוד ביום 12.1.2016 הודע למשיב על הכוונה להגיש השגה ערעורית; שנית , ההסבר אשר ניתן על ידי המבקשים לצורך במתן ארכה; ו שלישית , העובדה שמדובר בארכה קצובה ולא ארוכה (עד ליום 11.2.2016).

בשים לב לכלל האמור לעיל, דינה של בקשת הארכה להתקבל. המועד להגשת בקשת רשות הערעור מוארך איפוא (ככל שיש בכך צורך) עד ליום 11.2.2016. דבר הארכה יצוין בפתח ההליך, ככל שיוגש, והחלטתי זו תצורף כנספח.