ע"א 8886/16 אסתר רחל הולצמן נ. מרדכי פש

1.

בהמשך לאמור בהחלטתי מיום 26.3.2018 (להלן: ההחלטה הקודמת ), הגישה המערערת 1 (להלן: הולצמן ) בקשה חלופית להארכת מועד להגשת הערעור. המערער 2 (להלן: רוזנטל ) הגיש אף הוא בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, וזאת נוכח קביעתי כי איחר בהגשתו. המשיבים 3-1 (להלן: פש ) השיבו לבקשות הארכה והביעו התנגדות למתן הארכות המבוקשות. אדרש תחילה לסוגיות המתעוררות ביחס להולצמן ולאחר מכן אפנה לדון בסוגיות המתעוררות ביחס לרוזנטל. יודגש, כי החלטה זו מהווה החלטת המשך להחלטה הקודמת, וכי יש לקרוא את שתי ההחלטות בצוותא חדא.

2.

כפי שציינתי בפירוט בפיסקה 8 להחלטה הקודמת, השאלה האם מסירת החלטה שיפוטית בדרך של צירופה כנספח לכתב טענות שהומצא לצד שכנגד במסגרת הליך אחר בין הצדדים, מהווה המצאה כדין - היא בעלת פנים לכאן ולכאן (וראו, בש"א 5034/12 אריק נ' בנק אוצר החייל , פיסקה 5 (31.7.2012)). כשלעצמי, סבורני כי אין לראות במסירה מעין זו משום המצאה כדין, וכי על מנת לבצע המצאה כדין יש למסור את ההחלטה בנפרד ולא כנספח לכתב טענות בהליך אחר.

3.

כידוע, "כלל ההמצאה" קובע כי הימים להגשת הליך ערעורי יימנו החל ממועד המצאת ההחלטה (וראו תקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). שתי תכליות מרכזיות העומדות בבסיסו של כלל זה הן יידוע של בעל הדין על ההחלטה שניתנה בעניינו; וקביעת פרוצדורות ברורות שיסייעו בשמירה על הוודאות, על יעילות הדיון ועל מניעת סרבול המערכת המשפטית עקב התדיינויות אין קץ ביחס לידיעתו של בעל הדין על דבר מתן ההחלטה (למשל, רע"א 8467/06 אבו-עוסקה נ' בית הברזל טנוס בע"מ , פסקאות 11-10 (8.7.2010); רע"א 11286/05 זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ , פיסקה 8 (8.7.2007) (להלן: עניין זמיר )). כאשר ההחלטה נמסרת כנספח לכתב טענות בהליך אחר, אין כל ודאות שבעל הדין המקבל אותה (או בא כוחו) יעיין בה וישים לב אליה. ייתכנו כמובן נסיבות שבהן ניתן יהיה להניח בסבירות גבוהה שבעל הדין נתן דעתו להחלטה, ואולם ייתכנו גם נסיבות אחרות שבהן הדברים יהיו פחות ברורים (למשל, כאשר מצורפים לכתב הטענות נספחים רבים). זוהי בדיוק העמימות אותה נועדו כללי ההמצאה למנוע, באמצעות קביעת פרוצדורות ברורות למסירת החלטות וכתבי טענות לצד שכנגד (וראו גם עמדתה הכללית של כב' הרשמת (כתוארה אז) ש' ליבוביץ ברע"א 1656/06 גרנד אלקטריק ישראל בע"מ נ' LEGRAND SNC , פיסקה 3 (25.7.2006) (להלן: עניין גרנד אלקטריק )).

4.

ודוק: אין לשלול כי יהיו מקרים יוצאי דופן בהם עמידת בעל הדין שכנגד על המצאה כדין, בנסיבות בהן ההחלטה נמסרה לו במסגרת נספח לכתב טענות בהליך אחר ובנוסף קיימת אינדיקציה ברורה לכך שנתן דעתו להחלטה - תעלה כדי חוסר תום לב ותצדיק את החלת "חריג הידיעה" (לפירוט ביחס להחלת "חריג הידיעה" ראו למשל, עניין זמיר לעיל; רע"א 8452/12 זנדברג נ' איילון (19.12.2012)). ואכן, נראה כי חריג זה הוחל בעניין גרנד אלקטריק וזאת נוכח צירופן של מספר נסיבות ייחודיות אשר פורטו בהחלטה.

בענייננו, איני סבור כי מתקיימות אותן נסיבות יוצאות דופן המצדיקות את החלת "חריג הידיעה". זאת בשים לב לטענתה של הולצמן - אשר נתמכה בתצהיר - ולפיה לא נתנה דעתה לפסק הדין (סעיף 14 לתצהיר התומך בבקשה המתוקנת מיום 15.10.2017); בצירוף העובדה כי מדובר בהמצאה להולצמן עצמה, להבדיל מהמצאה לבא כוח מטעמה. המצאה לבעל הדין עצמו, שלרוב אינו משפטן, מגדילה את החשש לחוסר שימת לב לפסק הדין שצורף כנספח, כמו גם לחוסר הבנה של ההשלכות הנובעות מהצירוף (ויצוין כי בכך שונה המקרה שלפנינו מן המקרה שעמד בבסיס עניין גרנד אלקטריק לעיל, שבו פסק הדין שצורף כנספח נמסר לבא כוחם של יוזמות ההליך). לא נעלמו מעיניי התהיות והספקות אשר הועלו על ידי פש בעניין זה, בין היתר בשים לב לכך שפסק הדין צורף לכתב הטענות כנספח יחיד. ואולם משאין בידי לקבוע באופן חד משמעי כי הולצמן אכן נתנה דעתה לפסק הדין שצורף כנספח, דומני כי אין מקום להחלת "חריג הידיעה".

5.

כך או אחרת, וגם אלמלא גישתי שלפיה אין לראות במסירת פסק הדין כנספח לכתב הטענות בהליך האחר משום המצאה כדין להולצמן, דומני כי בנסיבות העניין נכון יהיה ליתן להולצמן ארכה להגשת הערעור עד למועד הגשתו בפועל. כך, נוכח משקלם המצטבר של השיקולים הבאים: קביעתי האמורה לפיה לא ניתן לקבוע בבירור שהולצמן אכן שמה ליבה לפסק הדין שצורף כנספח; העובדה שעסקינן בערעור בזכות (להבדיל מבקשת רשות ערעור); משכו הקצר של האיחור (ימים בודדים בלבד); והעובדה שלא הועלתה טענה מבוררת בדבר הסתמכות על תקופת האיחור דווקא. אכן, בשים לב לשיקולים מצטברים אלה, הכף נוטה לעבר מתן הארכה המבוקשת וזאת גם אם אניח כי סיכוייו הלכאוריים של הערעור אינם כה גבוהים.

6.

ומה לגבי רוזנטל? כפי שנקבע בהחלטה הקודמת, המצאת פסק הדין לידי עורך דין סוכוצ'בסקי ביום 11.9.2016 מהווה המצאה כדין. משכך, מבחינתו של רוזנטל הערעור הוגש באיחור של כשבועיים ימים. עם זאת, לאחר בחינת מכלול נסיבות העניין, וחרף טענותיהם של פש לגבי אופן התנהלותו של רוזנטל ולגבי נכונות טענותיו, החלטתי ליתן לו ארכה להגשת הערעור עד למועד הגשתו בפועל. לעניין זה הבאתי בחשבון את העובדה שנוכח מסקנתי ביחס להולצמן, הערעור ממילא יוותר תלוי ועומד וייבחן על ידי ערכאת הערעור. עוד הבאתי בחשבון את טענת רוזנטל - שנתמכה בתצהיר - לפיה לא היה מודע למתן פסק הדין עד ליום 25.9.2016, עת המציאו לו פש את פסק הדין במסירה אישית. כמו כן, גם לעניין רוזנטל יש להביא בחשבון את העובדה שלא הועלתה טענה מבוררת בדבר הסתמכות על סופיותו של פסק הדין (מה גם שמשעה שהערעור נותר תלוי ועומד מבחינתה של הולצמן, פסק הדין ממילא אינו סופי).

7.

נוכח המסקנות אליהן הגעתי, דינה של הבקשה לסילוק הערעור על הסף - להידחות.

אף על פי כן, ראיתי לחייב את המערערים בהוצאות לטובת פש בגין אופן התנהלותם הדיונית, שהייתה רחוקה מלהיות משביעת רצון. לעניין זה אציין, בין היתר, את העובדה שבפתח כתב הערעור צוין בלקוניות כי פסק הדין "[...] נתקבל ביום 30.9.16", וזאת אף שאין חולק כי ההמצאה להולצמן ולרוזנטל לא בוצעה במועד האמור. בנוסף, פעם אחר פעם לא עמדה הולצמן במועדים אשר נקצבו על ידי בית המשפט (וראו גם החלטותיי מיום 1.1.2018 ומיום 1.3.2018, וכן פיסקה 5 להחלטה הקודמת). באשר לרוזנטל אציין כי נוכח המסקנה לפיה איחר בהגשת הערעור, הרי שמבחינתם של פש היה טעם של ממש בהגשת בקשת הסילוק. הבקשה אמנם נדחתה בסופו של יום לאור החלטתי ליתן ארכה, ואולם משהייתה מוצדקת לכתחילה ראוי כי רוזנטל יישא בהוצאות הגשתה.

סופו של עניין, ולאחר שהבאתי בחשבון את מכלול הנסיבות, החלטתי לחייב את המערערים בהוצאות בסך 6,000 ש"ח לטובת פש. הוצאות אלה יבואו בנוסף להוצאות אשר נפסקו בהחלטתי מיום 1.1.2018.

התיק יועבר ליומן בית המשפט לשם קביעת מועד דיון והוצאת צו סיכומים. נוכח הזמן אשר חלף, מתבקש היומן ליתן לערעור זה עדיפות מסוימת בעת קביעת מועד שמיעתו.