בש"א 4961/17 פלוני נ. פלוני

1.לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו מיום 23.4.2017, בגדרו הוכרע ערעור אשר הוגש מטעם המשיב על פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה. פסק הדין של בית המשפט המחוזי ניתן מכוח סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: החוק ), לאחר שניתנה הסכמת הצדדים לכך, ובגדרו חויבה המבקשת לשלם למשיב, עד ליום 2.7.2017, סכום של 540,000 ש"ח (להלן: פסק הדין ).

2.פסק הדין הומצא למבקשת ביום 24.4.2017, ואילו בקשת הארכה שלפניי (בצירוף בקשת רשות הערעור גופה) הוגשה ביום 19.6.2017, קרוב לחודשיים ימים לאחר מכן. לטענת המבקשת, היא טעתה לחשוב שיש לה תקופה של "למעלה מחודשיים" להגשת בקשת רשות הערעור. זאת, נוכח דברים אשר נכתבו במסגרת הודעת דואר אלקטרוני מיום 24.4.2017 שנשלחה אליה על ידי בא כוחה הקודם. המבקשת הוסיפה וציינה כי מספר ימים לאחר שפסק הדין הומצא לה, החלה לחפש בא כוח חדש אשר ייצג אותה לצורך הגשת בקשת רשות הערעור. מאחר שסברה כי עומדת לרשותה תקופה של "למעלה מחודשיים" כאמור, נפגשה עם באי כוחה הנוכחיים רק ביום 6.6.2017 ושכרה את שירותיהם. או אז הבינה את טעותה לגבי סד הזמנים הקבוע בדין להגשת ההליך. כאמור, בקשת הארכה (בצירוף בקשת רשות הערעור גופה) הוגשה ביום 19.6.2017, שלושה עשר ימים לאחר נטילת ייצוג על ידי המבקשת.

3.כידוע, נקודת המוצא היא כי בעל דין נדרש להקפיד ולעמוד במועדים הקבועים בדין להגשת הליכים ערעוריים. לעניין זה נקבע כי "הקפדה על המועדים הסטטוטוריים תורמת להגשמת המטרות של יעילות, ודאות וסופיות ההליך. היא מבטיחה שוויון בין בעלי-הדין, הכפופים כולם לסדרי דין זהים. אכן, הקפדה על לוחות הזמנים שהתוו בדין הכרחית היא לשם ניהול מערכת שיפוט סדירה, יעילה ותקינה, כמו-גם לשם הבטחת אינטרס ההסתמכות של בעלי-הדין ויכולתם לכלכל את צעדיהם" ( ע"א 3832/10

מיטרני נ' מחלוף , פיסקה 24 (10.8.2010)). בית המשפט מוסמך אמנם להאריך את המועד להגשת הליכים כאמור, אולם זאת רק בהתקיים "טעם מיוחד" לכך ( תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). שאלת קיומו של "טעם מיוחד" נבחנת בהתאם לנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה ולאיזון הראוי בין השיקולים השונים ( בר"מ 6094/13

מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה (10.12.2013);

בש"א 954/11 הוליס תעשיות בע"מ נ' מדינת ישראל - רשות המיסים (14.3.2011)). בין היתר יש להביא בחשבון, לעניין זה, את משך האיחור, את הטעמים העומדים בבסיסו ואת סיכויי ההליך אשר מתבקשת ארכה להגשתו.

4.לאחר ש בחנתי את בקשת הארכה על רקע אמות המידה הנזכרות לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות ללא צורך בתשובה. זאת, נוכח הטעמים המצטברים הבאים:

ראשית , משך האיחור - קרוב לחודש ימים - אינו זניח כלל ועיקר;

שנית , לא מצאתי כי ההסבר אשר ניתן מקים הצדקה מבוררת לאיחור. כזכור, טענת המבקשת לעניין קיומה של טעות לגבי סד הזמנים להגשת בקשת רשות הערעור, מבוססת על הודעת דואר אלקטרוני מיום 24.4.2017 אשר נשלחה אליה על ידי בא כוחה הקודם. עיון בעותק ההודעה אשר צורף כנספח 2 לבקשת הארכה מעלה כי רובו ככולו של המלל הושחר. המשפט היחיד אשר לא הושחר הוא המשפט הבא: "צריך לטפל בענין (נקבע מועד של 2.7.2017), אבל לצורך זה אני מגלה לכם שהייתי 10 ימים בלונדון, וחזרתי למשרד רק אתמול, מה גם שיש למעלה מחודשיים לפעול " (ההדגשה שלי - ג'ל').

התאריך הנזכר במשפט האמור - 2.7.2017 - מתייחס למועד האחרון לתשלום אשר נקבע בפסק הדין. המסקנה המתבקשת אפוא היא כי הדברים אשר צוינו על ידי עורך הדין הקודם - לפיהם "יש למעלה מחודשיים לפעול" - מתייחסים לפרק הזמן לביצוע פסק הדין או להגשת בקשה לעיכוב ביצועו, ולא לפרק הזמן להגשת בקשת רשות ערעור. ודוק: העובדה שהמבקשת בחרה להשחיר את יתר המלל המופיע בהודעה מקימה חזקה כי מלל זה היה פועל לרעתה ומחזק את המסקנה האמורה. כך או אחרת, לכל הפחות ניתן לומר כי מדובר באמירה עמומה אשר עשויה להתפרש לכאן או לכאן, ובנסיבות אלה יש לתמוה מדוע לא חידדה המבקשת את הדברים וביררה מהו המועד המדויק להגשת בקשת רשות הערעור (ובפרט שהתקופה של "למעלה מחודשיים" אינה תקופה מדויקת).

נוכח האמור לעיל, אין בידי לקבל כי עסקינן במצב דברים של טעות בלתי נמנעת באורח סביר ביחס לפרק הזמן הקבוע בדין להגשת בקשת רשות הערעור (ראו והשוו, בש"מ 6229/11

דון יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה (10.1.2012)).

ושלישית , סיכוייו הלכאוריים של ההליך אינם נחזים להיות גבוהים, וזאת בשים לב לכך שמדובר בבקשת רשות ערעור המופנית כנגד פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים ומכוח סעיף 79א לחוק. ודוק: תוצאת פסק הדין מצויה עמוק בגבולות הגזרה אשר הוסכמו על ידי הצדדים, כעולה מפרוטוקול הדיון מיום 27.3.2017 אשר צורף לבקשת רשות הערעור. למען הסדר הטוב אבהיר כי בעת גיבוש מסקנתי בעניין סיכוייו הלכאוריים של ההליך, לא נעלמה מעיניי טענת המבקשת לפיה הסכמתה למתן פסק דין על דרך הפשרה ניתנה שלא מדעת ועל רקע לחץ שהופעל עליה.

5.התוצאה היא כי הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, לא ייעשה צו להוצאות.