ע"א 3832/10 אריאל מיטרני נ. קלמן מחלוף

1.

הערעור שבכותרת מופנה נגד פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית-הנשיאה ד' פלפל ), מיום 24.1.2010, וכן נגד פסיקְתה שנחתמה ביום 18.4.2010. לפניי בקשה מטעם המשיב לסילוק הערעור על-הסף מחמת איחור בהגשתו. השאלה העיקרית הצריכה הכרעה היא האם המועד להגשת הערעור נקבע לפי מועד מתן פסק-הדין או שמא לפי מועד מתן הפסיקתה. שאלה זו מתפצלת לשתי שאלות-משנה: האחת , האם הפסיקתה היא פסיקתה "מבהירה" (מתקנת) או שמא פסיקתה "משקפת"; השנייה , האם במקרה שבו הפסיקתה "מבהירה" (מתקנת) את פסק-הדין, מוארך מניה וביה המועד להגשת ערעור על פסק-הדין.

רקע

2.

העובדות הצריכות להכרעה בשאלות שלפניי, כפי שהן עולות מן המסמכים שבתיק, הן כדלקמן: בין הצדדים התקיימו שתי שותפויות שעניינן עסקאות בזהב וביהלומים. המערערים הגישו שתי תובענות לפירוק השותפויות, ושתיהן נדונו והוכרעו על-ידי בית המשפט המחוזי. הערעור שבכותרת מופנה נגד פסק-הדין והפסיקתה שחתמו את הדיון באחת מן התובענות הללו (זו שעסקה בשותפות היהלומים). בפסק-הדין, שניתן כאמור בתאריך 24.1.2010, אימץ בית המשפט את "חוות-הדעת המקורית" ואת "חוות-הדעת המתוקנת" של רואה-החשבון שמונה לצורך עריכת התחשבנות בין הצדדים. בפסיקתה, שנחתמה כאמור ביום 18.4.2010, נקבע כי שלושה מסמכים שהגיש רואה-החשבון מהווים חלק מפסק-הדין: הדוח המקורי, מסמך ההבהרות מיום 12.11.2009, ותשובת לשאלות נוספות מיום 31.12.2009. בית המשפט כתב בפסיקתה כי "בהתאם לאמור בסע' 1 למכתב המפרק מיום 31.12.09, נספח א3, על המבקשים (ה"ה מיטרני) לשלם למשיב (מחלוף) סך בשקלים השווה ל – 109,000 דולר ארה"ב, לפי השער היציג של הדולר נכון ליום 31.12.09, כאשר מאותו מועד ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד לתשלום בפועל".

הערעור הוגש ביום 17.5.2010, והוא נסב כאמור הן על פסק-הדין מיום 24.1.2010 הן על הפסיקתה מיום 18.4.2010.

3.

המשיב גורס כי הערעור הוגש באיחור – כארבעה חודשים לאחר שניתן פסק-הדין. המשיב מוסיף ומציין כי פסק-הדין שניתן ביום 24.1.2010 הוא-עצמו בגדר פסק-דין משלים לפסק-דין חלקי שניתן עוד בשנת 2003. אליבא דהמשיב, הפסיקתה שניתנה ביום 18.4.2010 – "ככל פסיקתה" – אינה אלא שיקוף של פסק-הדין, ואין בה כדי לשנות את מועד הגשת הערעור.

4.

המערערים מצדם סבורים כי הערעור הוגש במועד וזאת לאור העובדה שהפסיקתה מיום 18.4.2010 איננה פסיקתה משקפת גרידא, אלא פסיקתה אשר מבהירה או מתקנת את פסק-הדין שקדם לה. טעם הדבר: בעוד שבפסק-הדין מיום 24.1.2010 אומצו חוות-הדעת המקורית של רואה-החשבון וכן מסמך מיום 12.11.2009 (שבא בעקבות שאלות הבהרה ששלחו הצדדים לרואה-החשבון), הרי שבפסיקתה אומץ מסמך נוסף מיום 31.12.2009, שבו תוקנה שוב חוות-הדעת בדרך של הוספת הפרשי ריבית. המערערים גורסים כי המסמך מיום 31.12.2009 נערך בעקבות שאלות ששיגר המשיב לרואה-החשבון על דעת עצמו וללא אישור של בית המשפט. המערערים מוסיפים וטוענים כי בפסיקתה נעשו שני תיקונים נוספים: האחד בנוגע לזהות הצדדים, והשני בעצם קביעת סכום סופי לתשלום בו-בזמן שקיים ערעור תלוי-ועומד על פסק-דין אחר שניתן בין הצדדים – בעניין שותפות הזהב – שיש לו השפעה על ההתחשבנות. לחלופין, עותרים המערערים להאריך להם את המועד להגשת הערעור, ולחילופי חילופין מבקשים הם כי ערעורם יומר בבקשת רשות ערעור על הפסיקתה בלבד.

5.

לאחר הגשת תגובת המערערים הגיש המשיב הודעה מטעמו. בהודעתו דיווח המשיב על כך שבית המשפט המחוזי דחה בינתיים בקשה מטעם המערערים לעיכוב ביצוע פסק-הדין, זאת בהתבסס על נימוקי המשיב ובהם הנימוק שלפיו הערעור לבית משפט זה הוגש באיחור נוכח היות הפסיקתה בגדר שיקוף ותמצית של פסק-הדין. זאת ועוד, המשיב הגיש הודעה נוספת לבית משפט זה ובה ציין כי פנה לבית המשפט המחוזי על-מנת שיבהיר אם הפסיקתה נועדה לשקף את פסק-הדין או שמא לתקנו. בית המשפט המחוזי כתב בהחלטה מיום 20.7.2010 כי אינו סבור שתקנות סדר הדין האזרחי מבחינות בין פסיקתה משקפת לבין פסיקתה מתקנת, וכי לאחר שעיין באסמכתאות שהוגשו לו בעניין זה, נותר בדעתו "באשר למשמעות הנכונה של פסיקתא שהיא צילום מתומצת של פסה"ד".

6.

ביום 2.8.2010 קיימתי דיון במעמד הצדדים. המשיב טען כי הפסיקתה שניתנה במקרה זה טפלה לחלוטין לפסק-הדין ואין בה כל תוספת או שינוי. לשיטתו, יש לקרוא את דבריה של השופטת בפסק-הדין מיום 24.1.2010 כאימוץ של כל המסמכים שהגיש רואה-החשבון, וכי כשנאמר בפסק-הדין "חוות-הדעת המתוקנת של רואה החשבון" התכוון בית המשפט לא רק למסמך ההבהרות מיום 12.11.2009 אלא גם למסמך מיום 31.12.2009. מסמך אחרון זה, הטעים המשיב, היה מונח לפני בית המשפט המחוזי ולא טמן בחובו כל שינוי מהותי לחוות-הדעת. לחיזוק הבנה זו הפנה המשיב לסיפא של פסק-הדין, שם מתייחס בית המשפט להעברת סכום של 5,612$ המופקד בקופת בית-המשפט וזאת בעקבות האמור במסמך מיום 31.12.2009. המשיב הוסיף והדגיש כי הפנייה לרואה-החשבון – זו שהובילה למסמך מיום 31.12.2009 – לא הייתה על דעת עצמו אלא לפי רשות שנתן לו בית-המשפט. לבסוף גרס המשיב כי גם אם הפסיקתה מתקנת את פסק-הדין, אין בכך כדי להכשיר את הגשת הערעור באיחור ביחס לפסק-הדין עצמו (להבדיל מהגשת ערעור על הפסיקתה בלבד). לדבריו, במקרה זה אין כל עילה להארכת המועד להגשת ערעור על פסק-הדין.

7.

המערערים לעומת זאת חזרו וטענו כי הפסיקתה במקרה זה הטמיעה תיקונים בפסק-הדין, ולעניין זה הפנו לתיקונים שפורטו בתגובה לבקשה לסילוק על-הסף. לדעת המערערים, אין בעמדתה העקרונית של כבוד השופטת פלפל כי כל פסיקְתה היא בגדר שיקוף של פסק-הדין – עמדה שהובעה לאחר שהמשיב פנה לבית המשפט מבלי שהדבר נודע למערערים – כדי לשנות בעניין זה. לשיטתם של המערערים, גם אם מדובר במקרה גבולי ובלתי-ברור, יש לילך לקראתם לאור חשיבותה של זכות הערעור. עוד טענו המערערים כי מפסקי-הדין שעסקו בנדון עולה שכאשר הפסיקתה מבהירה את פסק-הדין או מתקנת אותו, יש בכך כדי להאריך מניה וביה את המועד להגשת ערעור על פסק-הדין המקורי; ואף אם לא כך הדבר – הרי שיש הצדקה להאריך במקרה זה את המועד להגשת הערעור.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים באתי למסקנה כי אין בידי לקבל את עמדת המערערים במלואה, גם לא את עמדת המשיב במלואה, וכי בסופו של יום אין להסיר את הערעור מן המרשם. טעמיי יפורטו להלן.

מסגרת נורמטיבית: פסיקתה משקפת – פסיקתה מבהירה/מתקנת

8.

תקנה 198 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות ) עוסקת בעריכת פסיקתה. זו לשון התקנה:

(א)

על סמך החלטה שניתנה מותר לערוך פסיקתה, שתכיל את מספר התיק, שמות בעלי הדין ומענם, הסעד או ההכרעה האחרת שניתנו בענין הנדון, וצו בדבר הוצאות המשפט; הפסיקתה יכול שתהא ערוכה לפי טופס 16 ויחתום עליה שופט או רשם; תאריך שימוע ההחלטה הוא התאריך לפסיקתה.

(ב)

הומצאה פסיקתה לבעל דין, רואים כאילו הומצאה לו ההחלטה גופה.

הנה כי כן, הפסיקתה היא "תמצית של החלטה שניתנה, המפרשת את ההכרעה ללא נימוקים" (ע"א 26/88 שמאי נ' טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ , פ"ד מב(2) 837, 839 (1988)). כלומר, לפסיקתה אין קיום עצמאי אלא היא נסמכת על ההחלטה השיפוטית, טפלה לה ומבטאת את תוצאתה האופרטיבית (ראו רע"א 3110/04 דוד נ' מלצר (לא פורסם, 31.5.2005); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 340 (מהדורה עשירית, 2009)). הפסיקתה – חתומה על-ידי שופט או על-ידי רשם – אינה חי הנושא את עצמו אלא "תרכיז" של פסק-דין שכבר ניתן. עמד על מטרתה של הפסיקתה כבוד השופט א' רובינשטיין בציינו: "כעולה מן התקנה [תקנה 198 לתקנות – ג' ש'], הפסיקתה היא ביסודה מכשיר אופרטיבי מעשי לנוחות מימושו של פסק הדין , ולא בכדי צורף לתקנות סדר הדין האזרחי טופס 16, בגדרי תקנה 198, המתווה דפוס אפשרי לכתיבתה של פסיקתה" (רע"א 9643/09 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' א.ד.י. מערכות סטריאו ואזעקות לרכב בע"מ (טרם פורסם, 23.12.200); ההדגשה במקור).

9.

עם זאת, בפועל, הפסיקתה עשויה לחרוג מגדר שיקוף של פסק-הדין גרידא. כך, פסיקתה שנחתמה על-ידי השופט שנתן את פסק-הדין (ולא על-ידי רשם) יכול שתבהיר את פסק-הדין או תפרש נקודה בלתי-ברורה בו (בש"א 7132/94 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' תעשיות מרסי עפולה בע"מ , פ"ד מט(1) 532, 537 (1995)). אכן, כאשר הפסיקתה ניתנת על-ידי השופט שישב בדין "יכולה הפסיקתא להוות מכשיר לפירושו של פסק הדין" (ע"א 1050/01 גבעת כח, מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' עו"ד רוזנבלום (לא פורסם, 18.2.2002)). "אם חתם השופט בעצמו על הפסיקתה, יכולה היא לשמש לפירוש פסק הדין שהיה סתום" (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 523 (מהדורה שביעית, בעריכת שלמה לוין, 1995)). עמד על כך בית המשפט העליון בקבעו:

אכן, דרך המלך כאשר פסק הדין או ההחלטה אינם ברורים בנקודה מסוימת, היא לפעול לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, אולם כאשר הפסיקתה נחתמת על-ידי אותו השופט אשר נתן את פסק הדין או ההחלטה, הרי שבמקרים מסוימים ניתן להשתמש בה לשם הבהרת ההחלטה או פסק דין סתום (רע"א 426/09 סאלח נ' חברת אזהר, חברה לפיתוח נכסים (טרם פורסם, 20.7.2009)).

מדובר אפוא במצבים שבהם הפסיקתה "מפצחת" נקודה עמומה בפסק-הדין המקורי או מכריעה במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בכל הנוגע לפירושו הנכון של פסק-הדין. נראה כי פסיקתה עשויה במקרים מסוימים אף לשנות את ההכרעה בפסק-הדין המקורי (ראו דברי כבוד השופטת ע' ארבל ברע"א 10100/06 צמח נ' עיריית רמת השרון (לא פורסם, 3.11.2008)). אולם יש לציין כי השימוש בפסיקתה כאמצעי פרשני הוא חריג. מדובר בעיקרו של דבר בכלי פרשני "צר" הנובע מן הצורך "לתרגם" להוראה אופרטיבית-מספרית פסק-דין שיש בו נקודה מטושטשת. בדרך-כלל, תפקידה של הפסיקתה הוא לשקף את פסק-הדין ולא להוות "מקצה שיפורים" לו (כלשונו של כבוד השופט רובינשטיין בעניין מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ הנ"ל, פס' ח להחלטתו).

פסיקתה משקפת – פסיקתה מבהירה/מתקנת: דרך ההשגה

10.

לסיווגה של פסיקתה – פסיקתה משקפת או פסיקתה מבהירה (מתקנת) – יש השלכה על דרך ההשגה.

כאשר מדובר בפסיקתה משקפת, רואים בה משום החלטה טפלה לפסק-הדין – החלטה שכל עניינה בביצוע פסק-הדין. על-כן, פסיקתה משקפת נחשבת "החלטה אחרת" והערעור עליה טעון רשות (בש"א 881/06 כץ נ' גוטליב , פס' 5 (לא פורסם, 4.7.2006); לדיון כללי במבחן המהותי המשמש לקביעת דרך הערעור על החלטה הניתנת לאחר פסק-הדין ראו גיא שני

"רשות לערער על בקשת הרשות לערער (ב'גלגול שני') – דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'" עיוני משפט ל(1) 71, 76 (2006) והאסמכתאות שם).

11.

לעומת זאת, כאשר עסקינן בפסיקתה מבהירה או מתקנת, שוב אין רואים בה בהכרח החלטה טפלה לפסק-הדין (ראו ע"א 5982/04 מדינת ישראל נ' טכורש , פס' 6 (לא פורסם, 16.2.2005)). פסיקתה אשר מבהירה את פסק-הדין או מתקנת אותו "יוצקת תוכן חדש לתוך ההכרעה המקורית" (עניין כץ הנ"ל, פס' 5). מדובר אפוא ב"יצירת מצב דברים חדש" (עניין גבעת כח הנ"ל, פס' 7). בהקשר זה עמדה הפסיקה על הדמיון שבין פסיקתה מתקנת לבין החלטה המבהירה או מתקנת את פסק-הדין לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ), שאלה השתיים עשויות להביא למצב שבו בעל דין שלא ראה את עצמו קודם לכן מקופח על-ידי פסק-הדין, ישנה את עמדתו לאחר שיחזה בפירוש. על כן, בהשראת הדין הנוהג לגבי תיקון החלטות או הבהרתן, נפסק כי:

דרך תקיפתה של פסיקתא במצב כזה צריך להיגזר ממעמדה של ההחלטה המקורית אותה באה הפסיקתה לשקף ולתרגם. אם מדובר בפסק דין, תקיפת הפסיקתא תהא בערעור בזכות. אם מדובר בהחלטה אחרת, תקיפת הפסיקתא תהא בבקשת רשות ערעור (עניין גבעת כח הנ"ל, פס' 7).

עולה מן האמור, כי הערעור על פסיקתה משקפת טעון – תמיד – רשות, ואילו הערעור על פסיקתה מבהירה או מתקנת עשוי להיות בזכות ובלבד שההחלטה המקורית היא בגדר פסק-דין שיש לגביו זכות ערעור.

פסיקתה משקפת – פסיקתה מבהירה/מתקנת: מועד ההשגה

12.

שאלה נוספת נוגעת במועד שבו יש להגיש את ההשגה. כאשר מדובר בפסיקתה משקפת, ברי כי אין בעצם נתינתה כדי להשפיע על המועד שבו יש להגיש את הערעור על ההחלטה המקורית. אכן, הפסיקתה המשקפת אינה משנה דבר בעל משמעות בתוכנו האופרטיבי של פסק-הדין, ולכן אין בה כדי לעכב את מניין הימים להגשת ההליך הערעורי. כפי שנפסק: "לעריכת פסיקתא תכלית מעשית, ואין בה כדי לשנות את תאריך ההחלטה או פסק הדין שעל יסודם ניתנה" (ע"א 6449/97 טמשה נ' עדן (לא פורסם, 5.2.1998); ראו גם ע"א 9135/05 בולוס נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם, 25.10.2006)). מסקנה זו נתמכת גם בשיקול של מדיניות לאמור: הצורך להימנע ממתן תמריץ לשי מוש לרעה בהליך של בקשה למתן פסיקתה, כדרך להביא להארכה מלאכותית ובלתי-מוצדקת של מועד הגשת ההליך הערעורי (ראו בש"א 10652/07 פרבדה נ' דראי , פס' 6 (לא פורסם, 9.1.2008)).

13.

ומה באשר לפסיקתה המבהירה את פסק-הדין או מתקנת אותו? בהקשר זה יש להבחין בין שני מצבים נבדלים. במצב הראשון , בעל-הדין מבקש להשיג רק על הפסיקתה או בניסוח מדויק יותר – על "הערך המוסף" שגלום בפסקתה בהשוואה לפסק-הדין שאותו היא מבהירה או מתקנת. זהו המצב ה"נקי" שבו "בעל דין שלא ראה עצמו מקופח על ידי פסק הדין שלפני הפירוש, יכול להיפגע על ידי פסק הדין כפי שפורש, ומן הראוי שתהא לו לגביו אותה זכות ערעור שהיתה לו לגבי פסק הדין המקורי" (עניין גבעת כח הנ"ל, פס' 7). מדובר אפוא במצב דברים שבו בעל-הדין לא היה מעוניין בתחילה לערער על פסק-הדין, אך הוא חפץ להשיג על פסק-הדין כפי שהובהר או כפי שתוקן , לאמור: על ההבהרה או על התיקון. למעשה, בעל-הדין מבקש לבטל את הפסיקתה המתקנת או לאמץ את פירושו-שלו לפסק-הדין המקורי. במצב כזה, תקופת-הזמן להגשת הערעור (או בקשת רשות הערעור – תלוי במעמדה של ההחלטה המקורית) מתחילה להימנות במועד מתן הפסיקתה (ראו והשוו עניין טכורש הנ"ל, פס' 7).

14.

במצב השני , הערעור אינו נסב רק על הפסיקתה אלא גם על ההחלטה המקורית; ואולי אף על ההחלטה המקורית בלבד. כלומר, מדובר במצב שבו בעל-הדין לא רווה נחת מן ההחלטה המקורית ויתכן כי מלכתחילה גמר בדעתו לערער עליה, אולם נשאלת השאלה אם עליו לעשות כן בטרם תוכרע הבקשה למתן פסיקתה (המבהירה או המתקנת) או שמא לאחר מכן. אם כן, בעוד שבמצב הראשון שתואר הערעור נסב על הפסיקתה המבהירה בלבד, הרי שבמצב השני בעל-הדין אינו מסתפק בכך שתאומץ פרשנותו-שלו להחלטה המקורית או שיבוטל התיקון שהוכנס בה במסגרת הפסיקתה. בעל-הדין מבקש להשיג על ההחלטה המקורית עצמה.

כאשר מדובר במצב השני תיתכנה שתי גישות באשר למועד ההשגה. לפי גישה אחת , קיימת מניה וביה הארכת מועד להגשת ההשגה על ההחלטה המקורית, בדומה להארכת המועד הסטטוטורית החלה לגבי תיקון פסק דין לפי הוראת סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט. כלומר, המועד להגשת ההליך הערעורי על ההחלטה המקורית מוארך אוטומטית. ביסוד גישה זו עומד ההיגיון שלפיו מוטב שיוגש ערעור אחד וכולל לאחר שמתגבש ומתעצב באופן סופי תוכנו של פסק-הדין שבו משתלבת הפסיקתה (לטיעון כלכלי התומך בהשגה על כלל הסוגיות במסגרת ערעור אחד ראו Richard A. Posner, Economic Analysis of Law

552 (3rd Ed., 1986) ). גישה זו בוטאה על-ידי כבוד הרשמת ש' ליבוביץ בעניין כץ הנ"ל, שם נכתב כי פסיקתה מתקנת "מאריכה את המועד להגשת הליך ערעורי גם על ההחלטה המקורית..." (שם, פס' 6). גישה זו משתמעת גם מדבריו של גורן בספרו:

הגשת בקשה למתן פסיקתה אינה מביאה באופן אוטומטי להארכת המועד להגשת ערעור. לעניין זה יש להבחין בין פסיקתה המשקפת במדויק את שנפסק בפסק הדין לבין פסיקתה המשמשת מכשיר לפירושו של פסק הדין. רק במקרה האחרון קיימת הצדקה להאריך את המועד להגשת ערעור על ההחלטה המקורית. הרציונל לעניין פסיקתה מתקנת הוא לאפשר הגשת ערעור במועד בו מתעצב באופן סופי תוכנו של פסק הדין שבו משתלבת הפסיקתה (גורן, בספרו הנ"ל , בעמ' 341).

גישה אחרת אינה מכירה בהארכת מועד מניה וביה על ההחלטה המקורית, אולם רואה בעצם קיומו של הליך תלוי ועומד למתן פסיקתה מבהירה או מתקנת משום שיקול משמעותי להארכת המועד להגשת ההליך הערעורי (כך שהערעור יוגש לאחר מתן הפסיקתה ועיצוב דמותו הסופית של פסק-הדין). גישה זו באה לידי ביטוי בהחלטתה של כבוד הרשמת ג' לוין בעניין פרבדה הנ"ל. באותה פרשה הוגשו שתי בקשות להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין, זאת על רקע הגשת בקשה לבית המשפט המחוזי למתן פסיקתה. כבוד הרשמת ציינה כי במקום שבו מדובר בפסיקתה מתקנת "קיימת הצדקה להאריך את המועד להגשת ההליך הערעורי על ההחלטה המקורית" (שם, פס' 6). כבוד הרשמת הוסיפה כי במקרה שנדון לפניה: "במסגרת בירורה של הבקשה [למתן פסיקתה – ג' ש'] נחשפו פערים ניכרים בהבנת פסק הדין על ידי הצדדים. במצב דברים זה, נראה כי מתחייב בירור של מספר עניינים עובדתיים ואקטואריים בבית המשפט קמא, אשר טרם הוכרעו" (שם, פס' 6). כבוד הרשמת יישמה בהקשר זה את הכללים הנהוגים בבקשות להארכת מועד בנימוק של "הליך תלוי ועומד", וקבעה כי בנסיבות העניין קיים טעם מיוחד להאריך את המועד להגשת ההליך הערעורי מטעמים של יעילות הדיון ומניעת הכבדה על בעלי-הדין ועל בית-המשפט.

15.

לטעמי, הגישה השנייה – זו המחייבת הגשת בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על ההחלטה המקורית – היא המתיישבת עם לשון הדין ועם תכליתו. לכך מספר נימוקים שיפורטו להלן.

הפסיקה חזרה והזכירה את הזיקה שבין פסיקתה מבהירה או מתקנת לבין תיקון פסק-הדין לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט. אולם יש לדקדק ולזהות את הדומה ואת השונה בין המצבים. יש לזכור כי לגבי תיקון לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט נקבעה בדין הארכת מועד "סטטוטורית" להגשת ערעור על פסק-הדין המקורי. סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט מורה כדלקמן:

תוקנו פסק דין או החלטה אחרת כאמור בסעיף קטן (א) יראו, לענין ערעור, את מועד החלטת התיקון כמועד מתן פסק הדין או ההחלטה אחרת.

הנה כי כן, סעיף 81(ג) קובע הארכת מועד מכוח הדין (במאמר מוסגר: סעיף 81(ד) מוסיף וקובע כי הערעור על ההחלטה לתקן את פסק-הדין יהא במסגרת הערעור על פסק-הדין). אין בנמצא הוראה דומה לגבי מצב שבו ניתנת – לאחר פסק-הדין – פסיקתה. אדרבא, בתקנה 198(א) סיפא צוין כי "תאריך שימוע ההחלטה הוא התאריך לפסיקתה" (ראו גם עניין טמשה הנ"ל). מכאן עולה כי ככל שמדובר במועד הערעור על ההחלטה המקורית חלים הכללים הרגילים, אשר כוללים את האפשרות להגיש בקשה להארכת מועד בהתקיים "טעם מיוחד".

למסקנה דומה בא כבוד הרשם י' מרזל בהתייחס לתיקון פסק-דין לפי סעיף 81(ב) לחוק בתי המשפט. סעיף 81(ב) עניינו תיקון פסק-דין בהסכמת הצדדים. כבוד הרשם מרזל פסק כי כיוון שהוראת סעיף 81(ג) – הקובעת הארכת מועד "סטטוטורית" – חלה רק לגבי תיקון לפי סעיף 81(א), ואינה חלה לגבי תיקון לפי סעיף 81(ב), "ממילא חלים בנדון המועדים הרגילים, במובן זה שהמועד להגשת ערעור על פסק הדין ימנה מיום פסק הדין המקורי ולא ממועד התיקון המוסכם" (ע"א 9357/09 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עמיר , פס' 6

(לא פורסם, 10.3.2010)).

16.

בהקשר זה ראוי להוסיף ולציין, כי תיקון לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט נסב על טעות שהיא בדרך-כלל טעות טכנית-מקרית, והבקשה לתיקון טעות מסוג זה צריך שתוגש בתוך פרק זמן קצר ותחום (21 ימים מיום ההחלטה). לאור זאת, "מצא המחוקק לקבוע כי התיקון ופסק הדין מהווים למעשה חטיבה אחת הן מבחינת מועד הערעור (סעיף 81(ג)) והן מבחינת אופן ההשגה (סעיף 81(ד) לחוק)" (עניין עמיר הנ"ל, פס' 6; ראו גם, לעניין השאלות הפרשניות הנוגעות לסעיף 81 לחוק בתי המשפט, ע"א 4395/06 עמותת ז.פ נ' לוי רמות עבודות עפר, כבישים ופיתוח בע"מ (לא פורסם, 8.11.2006)). אולם, בכל הנוגע למתן פסיקתה – לרבות פסיקתה מבהירה או מתקנת – שונים פני הדברים, שכן התיקון או ההבהרה אינם חייבים להיות טכניים בלבד, וחשוב במיוחד לענייננו: הבקשה למתן פסיקתה אינה מוגבלת בזמן . מכאן ברור הצורך להבטיח כי לא תנוצל לרעה האפשרות להגיש בקשה למתן פסיקתה, כדרך מלאכותית להארכה בלתי-מוגבלת בזמן להגשת ערעור על ההחלטה המקורית, וכי לא ייווצרו מצבים בלתי-רצויים שבהם ערעור על מכלול הקביעות בפסק-דין יוגש שנים רבות לאחר שניתן ואף הוצא אל הפועל, זאת רק בשל הבהרה כלשהי שנכללה בפסיקתה מאוחרת (יצוין כי בחיי המעשה לא פעם מוגשת בקשה לחתימה על פסיקתה חודשים ושנים לאחר מתן ההחלטה המקורית).

17.

יתרה מכך, גם הפסיקה שהכירה בקיומה של זכות ערעור על החלטות מסוימות הבאות לאחר פסק-הדין – החלטות שאינן טפלות גרידא – לא קבעה כי יש בכך כדי להאריך באופן אוטומטי את המועד להגשת ערעור על פסק-הדין המקורי. כך, למשל, בבש"א 7697/95 אבנר – איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח , פ"ד מט(5) 78 (1996) דובר על "השלמת פסק-דין" שבאה לאחר פסק-הדין המקורי. בעל-הדין הגיש שני ערעורים – האחד על פסק-הדין המקורי, והאחֵר על השלמתו. בית המשפט העליון קבע כי "פסק-הדין המשלים" כמוהו כפסק-דין נוסף ועל כן קיימת לגביו זכות ערעור. הנה כי כן, בפועל הוגשו כאמור שני ערעורים (בזכות) על שני פסקי-הדין (עוד ראו ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי , פ"ד מז(1) 152 (1993)). על רקע זה יש לראות בסעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט משום סעיף מיוחד הקובע דין מיוחד – מפורש וחקוק – באשר למניין הימים להגשת ערעור במקום שבו פסק-הדין תוקן לפי סעיף 81(א). בהיעדר הוראה כזו לגבי פסיקתה מבהירה או מתקנת – מושג שהוא עצמו אינו קבוע בדין אך הוכר בספרות ובפסיקה – אין עוגן למסקנה כי משתנים סדרי הערעור הרגילים באופן שהמועד להגשת הערעור על פסק-הדין המקורי נמנה ממועד מתן הפסיקתה.

18.

הגישה שלפיה אין במתן פסיקתה מבהירה או מתקנת כדי להאריך מניה וביה את המועד להגשת ערעור על ההחלטה המקורית צומחת לא רק מלשון התקנות אלא גם מתכליתן. גישה זו מקנה לבית המשפט את האפשרות לאזן בין מכלול השיקולים הרלבנטיים ולבחון האם הגשת הבקשה למתן פסיקתה, או מתן הפסיקתה עצמה, יש בהן כדי להצדיק – בבחינת "טעם מיוחד" – את הארכת המועד להגשת הערעור על ההחלטה המקורית. בין היתר, יש בדרישה כזו כדי לעודד הגשת בקשה להארכת מועד בסמוך למתן ההחלטה המקורית באופן שיעמיד את הצד שכנגד על רצונו של בעל-הדין להשיג עליה; יש במסקנה זו כדי לתמרץ הצפה מהירה של מחלוקות המתעוררות לאחר מתן ההחלטה המקורית, והבהרה מהירה של נקודות סתומות בפסק-הדין; וכן יש במסקנה זו כדי לאפשר לבית המשפט לבחון האם בנסיבות העניין יעילות הדיון ויתר השיקולים מצדיקים את השהיית ההליך הערעורי המתייחס להחלטה המקורית עד שיתבררו נקודות מסוימות במסגרת הפסיקתה.

סיכום ביניים

19.

מן המקובץ עולים הכללים הבאים:

ראשית , כאשר בית המשפט (שופט או רשם) עורך פסיקתה משקפת, אין בכך כדי לשנות דבר בדרך הערעור או במועד הערעור על ההחלטה המקורית, ולגבי הפסיקתה – שהיא בגדר החלטה טפלה להחלטה המקורית – ניתן להגיש בקשת רשות ערעור תוך המועד הקבוע לכך בדין.

שנית , כאשר השופט שנתן את פסק-הדין עורך פסיקתה המבהירה את פסק-הדין או מתקנת אותו, דרך ההשגה על הפסיקתה – ערעור בזכות או ערעור ברשות – נגזרת מדרך ההשגה על ההחלטה המקורית.

שלישית , מועד הערעור על ההחלטה המקורית אינו משתנה מניה וביה עקב מתן פסיקתה מבהירה או מתקנת. עם זאת, קיומו של הליך תלוי ועומד לקראת מתן פסיקתה בעלת אופי מבהיר או מתקן עשוי להוות טעם מיוחד ולהוביל – מתוקף החלטת בית-משפט – להארכת המועד להגשת ערעור על ההחלטה המקורית.

מן המתווה הנורמטיבי אל נסיבות המקרה

20.

השאלה הראשונה המתעוררת במקרה זה היא האם הפסיקתה שניתנה ביום 18.4.2010 היא פסיקתה משקפת או שמא מדובר בפסיקתה מבהירה או מתקנת. לאחר ששקלתי בדבר באתי למסקנה כי המקרה אינו קל – עסקינן במקרה גבולי – אך בנסיבות העניין ראוי לסווג את הפסיקתה מיום 18.4.2010 כפסיקתה מבהירה. לצורך מסקנה זו איני נדרש לכל טענות המערערים שכן די בטענתם המרכזית הנוגעת למכתבו של רואה החשבון מיום 31.12.2009.

כאמור, בהחלטה המקורית (מיום 24.1.2010) נקבע כי "חוה"ד המקורית בצירוף חוה"ד המתוקנת של רואה החשבון הם חלק מפסק הדין". מתיאור השתלשלות העניינים בהחלטה המקורית ניתן לכאורה להבין כי "חוות הדעת המקורית" היא המסמך שכונה "דוח מפרק" (נספח ב לתגובת המערערים), וכי "חוות-הדעת המתוקנת" היא המסמך מיום 12.11.2009 שהוכתר "תגובות המפרק לשאלות הצדדים" (נספח ד לתגובת המערערים). במסגרת הפסיקתה נקבע כי שני מסמכים אלה מהווים חלק מפסק-הדין, וכן מסמך נוסף שערך רואה החשבון מיום 31.12.2009. מסמך אחרון זה – כאמור בכותרתו – הוא "תגובה למכתבו של עו"ד משה בר מיום 15.12.09". במסמך זה נכללו בין היתר הוראות לגבי הוספת הפרשי הצמדה וריבית – הוראות שלא נכללו בחווֹת-הדעת הקודמות ואשר יש בהן כדי לשנות את הסכום הסופי בשיעור לא מבוטל באופן יחסי. יצוין כי המערערים התנגדו למתן הפסיקתה הכוללת "תיקון" לכאורה זה, אך בית המשפט חתם על הפסיקתה לאחר שמיעת טענות הצדדים, ובכך למעשה הכריע במחלוקת בין הצדדים לגבי תוכנה של ההכרעה השיפוטית. במצב דברים זה סבורני כי יש ממש בטענת המערערים כי הפסיקתה לא הייתה בגדר שיקוף בלבד אלא היה בה לכאורה משום הבהרה של פסק-הדין (ראו והשוו עניין טכורש הנ"ל, פס' 6; וכן עניין גבעת כח הנ"ל, פס' 8).

21.

יובהר, כי במהלך הטיעונים לפניי השמיע בא-כוח המשיב נימוקים מדוע לשיטתו יש לראות בפסיקתה פסיקתה משקפת, ומדוע יש לקרוא את פסק-הדין מיום 24.1.2010 כמתייחס לכל שלושת המסמכים שיצאו מתחת ידיו של רואה החשבון. בא-כוח המשיב חזר וטען כי מלכתחילה התכוון בית המשפט לאמץ אל-תוך פסק-הדין גם את המסמך מיום 31.12.2009 ולא רק את שני המסמכים שקדמו לו, ואף ביקש לתמוך את עמדתו-זו בהחלטות נוספות ומאוחרות יותר של בית המשפט המחוזי. אומר אפוא ואדגיש: אינני בא לפקפק בכוונתו המקורית של בית-המשפט המחוזי, ואינני מתיימר לקבוע כי בית המשפט המחוזי שינה את עמדתו בין מועד מתן פסק-הדין לבין מועד מתן הפסיקתה. כל שאני קובע הוא שיש רגליים לטענת המערערים בדבר אי-בהירות בפסק-הדין המקורי בכל הנוגע לאימוץ המסמך מיום 31.12.2009 – מסמך שעל עצם ההצדקה להגשתו לבית המשפט קיימת מחלוקת בין הצדדים. אי-בהירות זו, והמחלוקת שבאה בגינה באשר להיקף החיוב של המערערים כלפי המשיב, נפתרו במסגרת הפסיקתה שנקבה מפורשות בשלושה מסמכים הכלולים בפסק-הדין, כשאחד מהם הוא המסמך מיום 31.12.2009. די בכך בנסיבות העניין כדי לקבל את עמדתם של המערערים בדבר היות הפסיקתה במקרה זה - פסיקתה מבהירה (גם אם לא מתקנת).

22.

מן האמור עד כה עולה כי המערערים רשאים היו להגיש ביום 17.5.2010 ערעור על הפסיקתה. אלא מאי? המערערים אינם משיגים על הפסיקתה בלבד. כפי שנכתב בפתח כתב הערעור, השגתם של המערערים היא על פסק-הדין כמו-גם על הפסיקתה, והדברים עולים ללא כחל ושרק מעיון בערעור גופו. העיון מלמד כי בפי המערערים טענות רבות הנוגעות לפסק-הדין עצמו – טענות שאין להן קשר עם התיקון הנטען במסגרת הפסיקתה. למעשה, עיקר הערעור מופנה נגד פסק-הדין ולא נגד הפסיקתה. כך, המערערים חולקים על עצם אימוץ חוות-דעתו של רואה החשבון, שנפלו בה לשיטתם פגמים מהותיים, ומכתב הערעור עולה כי חזית-הערעור רחבה וחורגת הרבה מעבר להבהרות שנכללו בפסיקתה. במצב דברים זה, לפי הכללים שהותוו לעיל, אין בסיווגה של הפסיקתה כפסיקתה מבהירה כדי להאריך מניה וביה את המועד להגשת הערעור על ההחלטה המקורית. לשם כך דרושה הארכת מועד.

אפנה אפוא לבחינת הבקשה להארכת מועד שהועלתה על-ידי המערערים כחסם חלופי לסילוקו של הערעור (או למצער של חלק ממנו) על-הסף.

הבקשה החלופית להארכת מועד

23.

בקשתם החלופית של המערערים היא להאריך להם את המועד להגשת ערעור על פסק-הדין וזאת עד למועד הגשתו בפועל. המערערים משתיתים את בקשתם-זו על ארבעה טעמים: ראשית , העיכוב בהגשת הערעור נבע מן הסברה המוטעית שלפיה המועד נמנה ממתן הפסיקתה; שנית , קיים הליך תלוי ועומד בין הצדדים, לאמור: ערעורו של המשיב 1 על פסק-הדין בעניין שותפות הזהב; שלישית , המשיב 1 ידע-גם-ידע על כוונתם של המערערים להשיג על פסק-הדין, ועל כן אין בידו להצביע על אינטרס הסתמכות לגיטימי בנסיבות העניין. ו רביעית , סיכויי הערעור טובים. המשיב מצדו השמיע במהלך הטיעון לפניי את עמדתו כי לא קמה במקרה זה עילה להארכת המועד להגשת הערעור.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להתקבל וזאת לאור הנסיבות המיוחדות של המקרה שלפניי.

24.

המועד להגשת ערעור בזכות על פסק-דין קבוע בחיקוק. בענייננו, המועד להגשת הערעור על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי מיום 24.1.2010 היה 45 ימים מיום מתן פסק-הדין (תקנה 397 לתקנות). הכלל הוא כי בעל-דין נדרש לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה יסודו בשיקולים חשובים. כך, הקפדה על המועדים הסטטוטוריים תורמת להגשמת המטרות של יעילות, ודאות וסופיות ההליך. היא מבטיחה שוויון בין בעלי-הדין הכפופים כולם לסדרי דין זהים. אכן, הקפדה על לוחות הזמנים שהתוו בדין הכרחית היא לשם ניהול מערכת שיפוט סדירה, יעילה ותקינה, כמו-גם לשם הבטחת אינטרס ההסתמכות של בעלי-הדין ויכולתם לכלכל את צעדיהם. בהקשר אחרון זה הובהר לא פעם כי הדרישה לקיומו של טעם מיוחד כתנאי להארכת מועד להגשת ערעור נובעת בין היתר מכך שעם חלוף תקופת הערעור קונה המשיב לעצמו מעין "חסינות" מפני תקיפת פסק-הדין והמשך הליכים (בש"א 1264/00 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' וענונו (לא פורסם, 4.4.2000)).

לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, שמורה לבית המשפט הסמכות להורות על הארכת מועד שנקבע בחיקוק – ובכלל זה המועד להגשת ערעור – אולם זאת רק בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו". מהו אותו "טעם מיוחד"? שאלה זו אינה פשוטה ואין לה תשובה אחידה. הגם שניתן לגזור מן הפסיקה לאורך השנים כללי-אצבע וקטגוריות של טעמים שעשויים להיחשב "מיוחדים", אין מדובר בנוסחאות טכניות אלא באמות-מידה גמישות הנבחנות בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו (ראו ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט , פ"ד נה(2) 904 (2001)).

25.

עקרון מרכזי בדיני הארכת המועד הוא בחינת טעמיו של מבקש הארכה במשקפי האילוץ והכורח. משמע: הנטייה להכיר בנימוק מסוים כ"טעם מיוחד" להארכת מועד גוברת ככל שנימוק זה נעוץ בנסיבות חיצוניות שאינן נתונות לשליטתו של בעל-הדין (ראו בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון נ' מיכקשווילי , פ"ד נ(3) 209 (1996)). כך, למשל, במקום שבו הגשת הערעור התעכבה מחמת מחלה או מוות, עשוי הדבר להיחשב "טעם מיוחד" (ראו בש"א 4719/93 Her Majesty The Queen in Right of Canada

נ' ריינהולד , פ"ד מז(5) 646 (1993)). לעומת זאת, כאשר השיהוי נובע מסיבות הקשורות בבעל-הדין עצמו או בבא-כוחו, כגון אי-הבנה או תקלה שניתן היה למנעה מבעוד מועד, הנכונות להאריך את המועד להגשת הערעור מצטמצמת (ראו עניין מיכקשווילי הנ"ל).

26.

במקרים מסוימים "הטעם המיוחד" אינו נעוץ בנסיבות חיצוניות ובלתי-נשלטות כאמור, אלא למשל בקיומה של תועלת ממשית בהשהיית הגשת הערעור. כך הדבר במקום שבו קיים הליך תלוי ועומד שעשוי לייתר את עצם הגשת הערעור או להשפיע באופן ממשי על עיצובו ועל דרך בירורו (ראו בש"א 2539/09 אוחיון נ' חממי (לא פורסם, 13.8.2009)). בכגון דא, הארכת המועד עשויה להיטיב עם שני בעלי-הדין ולחסוך בהתדיינויות ובזמן שיפוטי ( ראו

בש"א 9159/04

חקשורי נ' בובליל (לא פורסם, 20.10.2004)). זאת ועוד, בבחינת בקשה להארכת מועד יש משקל רב למשך האיחור, וכן לשאלה מתי הוגשה הבקשה – האם בתוך התקופה הקצובה בדין להגשת ההליך הערעורי או שמא לאחר שחלפה. לעניין אחרון זה מיוחס משקל של-ממש כיוון שהוא משליך על מידת ההסתמכות הלגיטימית של הצד שכנגד על סופיות ההליך (ראו עניין וענונו הנ"ל). גם מהות העניין הנדון בערעור וסיכויי הערעור להצליח עשויים להיות מונחים על כפות המאזניים בעת שנבדקת השאלה אם קמה מסה קריטית העולה כדי "טעם מיוחד" (ראו לאחרונה החלטת כבוד השופט נ' הנדל בבש"ם 2889/10 עו"ד בן-צור נ' עיריית הוד השרון (טרם פורסם, 8.8.2010)).

27.

בכך כמובן לא באתי למצות את השיקולים הצריכים בחינה בבקשות להארכת מועד ואת המצבים המתעוררים מעת-לעת בפסיקה (ראו חמי בן-נון הערעור האזרחי 310-293 (2004)). יובהר ויודגש כי אמות-המידה שנזכרו לעיל, ואחרות הפזורות בפסיקה (ראו למשל לגבי טעות בדין כ"טעם מיוחד": רע"א 9073/01 פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, 29.1.2002)), הן בגדר כללים מנחים וסימני-דרך חשובים, אך לעולם יש לבחון, בכל מקרה לפי נסיבותיו, את התמונה בכללותה תוך איזון ראוי בין השיקולים המתחרים (ראו למשל לעניין הליך תלוי ועומד, בש"א 9692/07 אליהו נ' חסקל (לא פורסם, 6.5.2008)).

28.

בענייננו, הערעור הוגש באיחור ניכר – כארבעה חודשים לאחר שניתן פסק-הדין (כלומר איחור של כחודשיים ומחצה). האם הוצג טעם מיוחד המצדיק איחור זה? התשובה לכך בנסיבות המיוחדות של המקרה היא בחיוב.

ראשית , המערערים טוענים כי טעו לסבור שמרוץ הזמן להגשת הערעור עמד מלכת עד שניתנה הפסיקתה (יצוין כי הבקשה למתן פסיקתה הוגשה בתוך תקופת 45 הימים להגשת ערעור על פסק-הדין מיום 24.1.2010). טעות זו היא בנסיבות העניין טעות סבירה. כפי שנוכחנו לעיל, הפסיקתה בענייננו היא פסיקתה מבהירה. הדין באשר למועד הגשת הערעור על ההחלטה המקורית במקום שבו זו תוקנה או הובהרה בפסיקתה מאוחרת לא היה עד-כה בהיר וחד-משמעי. זאת וגם זאת: הגשת הבקשה למתן פסיקתה וחילוקי הדעות שנתגלעו בין הצדדים ממעיטים במשקלו של אינטרס ההסתמכות של המשיבים על סופיותו של פסק הדין, ובנסיבות העניין נראה כי שיקולי יעילות דיונית מצדיקים לברר את הטענות נגד פסק הדין לאחר עיצוב דמותו הסופית בגדרי הפסיקתה.

שנית , אינני רואה לקבוע מסמרות באשר לסיכוייו של ההליך נשוא הבקשה שלפניי. עם זאת, לאחר שבחנתי את הערעור באתי לכלל מסקנה כי אין לחסום את דרכם של המערערים לבית-משפט זה לצורך בירור טענותיהם לגוף הדברים.

לסיום אציין כי עד כה היה תלוי ועומד בבית משפט זה הליך נוסף בין הצדדים הנסב על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי בעניין שותפות הזהב (ע"א 8391/07). באותו הליך ניתנה ביום 27.1.2010 החלטה על-ידי ההרכב (כבוד השופטים א' גרוניס, ע' ארבל ונ' הנדל), שזו לשונה:

נראה לנו, כי בשלב הנוכחי אין ערעור זה בשל להכרעה. זאת, משום שבפני בית המשפט המחוזי תלויה הסוגיה לגבי השותפות המקבילה, היא שותפות היהלומים. ראוי שתחילה תיפול הכרעה בנושא שותפות היהלומים. משיוכרע אותו עניין ואם יוגש ערעור ניתן יהיה להכריע במשותף באשר לשתי השותפויות, שותפות הזהב שבה עוסק הערעור דנא, ושותפות היהלומים.

על רקע זה סברתי כי קיומו של ההליך התלוי ועומד בע"א 8391/07 מהווה אף הוא שיקול רלבנטי התומך במתן הארכת מועד בהליך הנוכחי. עם זאת, ביום 8.8.2010 הוגשה בקשה למחיקת ההליך בע"א 8391/07 וזאת לאור הסכם פשרה שגובש בין הצדדים. לאור בקשה זו נמחק ההליך בע"א 8391/07 (ראו החלטתי מיום 9.8.10). יש לקוות כי גם בהליך הנוכחי יגיעו הצדדים לכדי הסכם פשרה שיחסוך את הצורך בהכרעה שיפוטית.

סיכומו של דבר, באתי למסקנה כי יש הצדקה בענייננו להאריך את המועד להגשת הערעור על פסק-הדין מיום 24.1.2010 עד למועד הגשתו בפועל.

תוצאה

29.

התוצאה היא שהבקשה לסילוק הערעור על-הסף נדחית לאור הקביעות שלעיל באשר לסיווגה של הפסיקתה בענייננו ובאשר להצדקה ליתן הארכת מועד ככל שמדובר בערעור על פסק-הדין מיום 24.1.2010. אשר על כן, הערעור יתברר כסדרו. בנסיבות המקרה, נוכח השאלות שהתעוררו והמסקנות שאליהן הגעתי, יישא כל צד בהוצאותיו בגין ההליך שלפניי.