בש"א 881/06 פנחס כץ נ. ציפורה גוטליב

לפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, החלטה מיום 8.11.05 ( להלן: ההחלטה או החלטת בית משפט קמא ) ופסיקתה מיום 14.11.05 ( להלן: הפסיקתה ). במסגרת בחינת הבקשה עלתה אף שאלת דרך התקיפה הראויה על החלטות אלה. וזה יהיה סדר הדיון בבקשה; ראשית, אשרטט בתמצית את העובדות ואת ההליכים שקדמו להגשת ההליך שבכותרת. שנית, אדון בשאלת דרך ההשגה על החלטות בית משפט קמא. שלישית, אבחן האם מושתקים המבקשים מלטעון לעניין העדר המצאתה של הפסיקתה, ולבסוף אבחן האם קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים היעתרות לבקשה להארכת מועד.

העובדות וההליכים

1.המבקשים 1-3 הם בעלי מניות בחברת חלקה 112 בגוש 6354 בע"מ (בפירוק) ( להלן: המבקשים והחברה בהתאמה ) . המשיבה 1 היא בעלת מניות מיעוט בחברה ( להלן: המשיבה ) . בשנת 1989 נכנסה החברה להליך של פירוק מרצון. בשנת 1999 הועברה החברה לפירוק בפיקוח בית המשפט עקב פסק בורר אשר קיבל את טענות המשיבה בדבר קיפוח ועושק זכויותיה בחברה. בהליך שהתנהל לפני בית משפט קמא בקשה המשיבה כי החברה תועבר מסטטוס של פירוק מרצון בפיקוח בית המשפט לסטטוס של פירוק "כפוי" (סעיף 262 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983). בהחלטת בית המשפט קמא מיום 8.11.05 התקבלה בקשתה של המשיבה. בהתאם לכך, ניתן כנגד החברה צו פירוק ומונתה מפרקת קבועה. כמו כן, במסגרת ההחלטה נקבע חיוב בהוצאות. מפאת חשיבות הדבר לענייננו, נצטט את קביעת בית המשפט קמא בעניין זה כלשונה:

"בנסיבות המקרה, ובעיקר נוכח ההתנהלות הדיונית אשר ליוותה את התיק והפרות של החלטות שיפוטיות קודמות, ישא כל אחד מהמשיבים בהוצאותיה של גב' גוטליב (המשיבה, ש.ל.) וכן בשכר טרחת עורך דין בסך של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ וכן בהוצאות כונס הנכסים הרשמי ושכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ" (הדגש במקור, ש.ל.).

2.עקב טעות בכותרת פסק דינו של בית משפט קמא לא צוינו כל המשיבים לבקשה, אלא שלושה משיבים בלבד; עו"ד חנוך קליין ועו"ד שולמן אשר מונו למפרקי החברה במסגרת פירוקה בפיקוח בית המשפט, וכונס הנכסים הרשמי. שמות המבקשים והחברה לא נמנו ברשימת המשיבים. נוכח האמור, הוגשה על ידי המשיבה בקשה לבית המשפט קמא למתן פסיקתה לפיה החיוב בהוצאות חל על כל המשיבים לבקשה. בהחלטת בית המשפט קמא מיום 14.11.05 נקבע כי ההוצאות יחולו על משיבים 5-7 בלבד, הם המבקשים בענייננו, וקביעה זו מצאה ביטויה בפסיקתה שנחתמה על ידי בית המשפט באותו מועד.

3.ההחלטה הומצאה למבקשים ביום 9.11.05 . בשלהי חודש נובמבר התקשרה באת כוחם הקודמת של המבקשים, עו"ד בשמת פרי בביוף, לב"כ המשיבה ובקשה את הסכמתו להאריך את המועד להגשת בקשת רשות לערער על החלטת בית משפט קמא עד ליום 5.1.06 . פנייתה תועדה במכתבה מיום 1.12.06. ביום 13.12.05

נשלח מכתב נוסף מטעמה אל ב"כ המשיבה אשר נוכח חשיבותו אצטטו כלשונו:

"למען הסדר הטוב, ובהמשך למכתבי אליך מיום 01.12.05, הריני להעלות על הכתב את הסכמתך לעניין הארכת מועד הגשת הבר"ע מטעמנו בנוגע להחלטת השופטת אלשייך (בתיק פירוק של חברת חלקה 112 גוש 6354) והפסיקתא שניתנה בעקבותיה, וזאת בהתייחס לכל עניין למעט נושא הפרוק הכפוי".

במכתבו מיום 18.12.05 הבהיר ב"כ המשיבה כי ההסכמה להארכת מועד היתה לעניין החיוב בהוצאות בלבד, וכי הסכמה זו נכפפה לתנאי, ומשתנאי זה לא התמלא, ממילא הסכמתו מבוטלת. בתגובת ב"כ הקודמת של המבקשים למכתב זה, במכתבה מיום 18.12.05, הועלתה לראשונה טענתה כי הפסיקתה טרם הומצאה לה או למבקשים כדין. הבקשה שלפני הוגשה ביום 29.1.06 .

הדרך הראויה לתקיפת החלטותיו של בית משפט קמא

4.לטענת המבקשים, הפסיקתה מפרשת את ההחלטה ולא משקפת אותה. לפיכך, לטענתם, הפסיקתה משתלבת בהחלטה המקורית והופכת לחלק ממנה והמועד להגשת הליך ערעורי הן על ההחלטה והן על הפסיקתה נמנה מיום המצאת הפסיקתה. כמו כן, לטענת ב"כ המבקשים, ההחלטה בדבר צו הפירוק מהווה פסק דין ולא החלטה אחרת ולפיכך הערעור הוא ערעור בזכות והמועד להגשת ערעור נמנה מיום המצאתה של הפסיקתה. נוכח טענת המבקשים לפיה הפסיקתה טרם הומצאה להם כדין, הרי שלפי הנטען, בעת הגשת הבקשה להארכת מועד טרם חלף המועד להגיש ערעור הן על ההחלטה והן על הפסיקתה.

5.אין בידי לקבל את טענת המבקשים. אכן, יש להבחין, לעניין דרך התקיפה על החלטותיו של בית משפט קמא, בין פסיקתה המשקפת במדויק את שנפסק בפסק הדין ( להלן: פסיקתה משקפת ) לבין פסיקתה המשמשת מכשיר לפירושו של פסק דין ( להלן: פסיקתה מתקנת ) . כאשר עסקינן בפסיקתה משקפת, יש לראות בה משום החלטה הטפלה לפסק הדין, הנוגעת אך לביצועו, ולפיכך דינה כדין "החלטה אחרת". לעומת זאת, כאשר הפסיקתה מבהירה את פסק הדין או מתקנת אותו, אין הפסיקתה טפלה לפסק הדין אלא היא יוצקת תוכן חדש לתוך ההכרעה המקורית. במצב דברים זה, הפסיקתה הופכת לחלק בלתי נפרד מההחלטה המקורית ודרך תקיפתה נגזרת ממעמדה של ההחלטה המקורית (ראו:ע"א 1050/01 גבעת כח, מוש ב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' עו"ד רוזנבלום , דינים עליון, כרך סא, 157; ע"א 5982/04 מדינת ישראל נ' טכורש ; דינים עליון, כרך עא, 379).

6.אכן, פסיקתה הכוללת שינוי בחיוב בהוצאות, אשר עשוי להשפיע על עצם חיובו של בעל דין בהוצאות או על היקף החיוב, תחשב כפסיקתה מתקנת ולא כפסיקתה משקפת. זאת, שכן בדומה לתכלית המונחת ביסוד הארכה הסטטוטורית החלה בתיקון פסק דין לפי סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984, אף בפסיקתה מתקנת הרעיון הוא לאפשר הגשת הליך ערעורי רק במועד בו מתעצב באופן סופי תוכנו של פסק הדין בו משתלבת הפסיקתה (השוו: בש"א 710/01

חב' קוביק בע"מ נ' מיקרוסופט קופוריישן , דינים עליון, כרך סג, 62 פסקה 7). אף איני מתעלמת מכך שבמסגרת הפסיקתה הבהיר בית משפט קמא את מיהותם של המשיבים החבים בהוצאותיה של המשיבה. יתרה מכך, ככול שהדבר נוגע למשיבה, לכאורה אכן מדובר בפסיקתה מתקנת שכן עובר לחתימתה לא היה ברור מי חב בהוצאותיה והיא עשויה היתה לחשוב כי כל אחד מהמשיבים לבקשה חייב בהם. למרות האמור, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפני, דעתי היא, שככול שהדבר נוגע למבקשים, מדובר בפסיקתה משקפת בלבד. נוכח פועלה של פסיקתה מתקנת, המאריכה את המועד להגשת הליך ערעורי גם על ההחלטה המקורית, ראוי כי בדומה למבחן המופעל לעניין תיקון טעות לפי סעיף 81(ג) הנ"ל, המבחן לעניין סיווג הפסיקתה כפסיקתה מתקנת או משקפת, יהיה מבחן מהותי ולא פורמאלי. אף לעניין זה, בדומה לרעיון הגלום בסעיף 81(ג) הנ"ל, אין הגיון להצדיק הארכת מועד כאשר הפסיקתה אינה משנה דבר בעל משמעות כלשהי בתוכנו האפקטיבי של פסק הדין.

7.יישום אמת מידה זו לעניין שלפני מוביל למסקנה כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, וככול שהדבר נוגע למבקשים, לא הכילה הפסיקתה שינוי אופרטיבי המצדיק התייחסות אליה כאל החלטה נפרדת ועצמאית אשר אינה טפלה להחלטת בית משפט קמא. זאת, שכן חרף התקלה שנפלה בהחלטה, לא היתה כל מחלוקת אמיתית בין המבקשים למשיבה על עצם חיובם של המבקשים בהוצאותיה של המשיבה בהחלטת בית משפט קמא ובהיקף החיוב בהוצאות. כך עולה באופן מפורש מעיון בהחלטת בית משפט קמא. ראשית , למרות שהמבקשים נעדרו מרשימת המשיבים בכותרת ההחלטה, הרי שבית המשפט התייחס אליהם בהחלטתו כ"משיבים", ולפיכך ברי כי למבקשים היה ברור שכל אחד מהם חויב במסגרת ההחלטה בהוצאותיה של המשיבה. שנית , בהחלטתו, בית משפט קמא הבהיר כי הוא מחייב את המבקשים בהוצאותיה של המשיבה בשל דרך התנהלותם בהליך שנוהל לפניו. המשיב הנוסף היחיד אשר לכאורה ניתן לטעון שהחיוב בהוצאות הופנה אליו היה עו"ד חנוך קליין. זאת שכן, בהחלטה לא נמתחה ביקורת כלשהי לגבי התנהלות הכנ"ר או התנהלותו של עו"ד שולמן. מעצם התייחסות בית המשפט אל המשיבים בהוצאות בלשון רבים, וכן מכך שבית המשפט קשר את החיוב בהוצאות לאופן ניהול ההליך, קשה להלום כי למבקשים היה ספק כלשהו לגבי חיובם בהוצאותיה של המשיבה.

מסקנה זו נתמכת גם בכלל הנסיבות האופפות את המקרה. ברגיל פסיקתה מתקנת היא פרי מחלוקת בין הצדדים על מובנו של פסק הדין אשר הפסיקתה מכריעה בה. אולם במקרה דנן הטענה בדבר העדר התאמה בין ההחלטה לפסיקתה נטענה רק בבקשה שלפני. במגעים שהתקיימו בין באי כוח הצדדים אין כל עדות לקיומה של מחלוקת בין הצדדים בעניין זה. ההיפך הוא הנכון. ממכתבה של באת כוחם הקודמת של המבקשים לבא כוח המשיבה מיום 1.12.05, אשר בה לא מוזכרת כלל הפסיקתה אלא רק החלטת בית המשפט, עולה כי המבקשים התכוונו להגיש הליך ערעורי על החלטת בית המשפט לעניין חיובם בהוצאות. גם מכך ניתן ללמוד כי אף לפני חתימתה של הפסיקתה לא היתה כל מחלוקת בין הצדדים לגבי פירושה של ההחלטה בעניין זה.

הן מלשונה של ההחלטה והן מכלל נסיבות העניין עולה, אפוא, כי מנקודת מבטם של המבקשים, אין הפסיקתה מכילה כל שינוי אופרטיבי מהאמור בהחלטה שכן הם ידעו היטב, כבר מעת המצאת ההחלטה, כי הם חבים על פיה בהוצאות המשיבה ואת היקף ההוצאות. מסקנתי היא, אפוא, כי ככול שהדבר נוגע למבקשים, הפסיקתה הינה טפלה להחלטה, ולפיכך דינה כדין "החלטה אחרת" אשר הערעור עליה הוא 30 תוך יום מיום המצאתה. כפועל יוצא, אין הפסיקתה מהווה חלק מההחלטה המקורית, ולפיכך אין בכוחה להאריך את המועד להגשת הליך ערעורי על החלטת בית משפט קמא.

8.בשים לב לכך שאין מחלוקת בין הצדדים כי ההחלטה הומצאה למבקשים ביום 9.11.05 , הרי שגם אם אצא מנקודת מוצא, הנוחה למבקשים, לפיה המועד להשיג על החלטה זו הוארך בהסכמה עד ליום 5.1.06 , ואפילו אם אניח כי החלטה זו הינה "פסק דין", הרי משלא הוגש הליך ערעורי על החלטה זו לאחר המועד המוסכם הנטען, המועד להשיג על ההחלטה חלף זמן ניכר לפני הגשת הבקשה שלפני. נוכח מסקנתי זו, איני נדרשת להכריע בשאלת דרך התקיפה הראויה על החלטת בית משפט קמא. זאת, שכן אין בה כדי להשליך על השאלה האם הבקשה שלפני הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להשיג על ההחלטה. בין אם מדובר בפסק דין ובין אם מדובר בהחלטה אחרת, המועד לכך חלף זמן ניכר עובר להגשת ההליך שבכותרת. למעלה מהנדרש אוסיף, כי נטייתי היא לקבוע כי החלטה, הכוללת בחובה מתן צו פירוק, היא בגדר "פסק דין". הכלל בעניין זה הינו כי על החלטות הניתנות במהלך פירוקה של חברה יש להחיל את כללי הערעור הרגילים. לפיכך, כאשר בית המשפט המחוזי מסיים את מלאכתו בבקשה שהוגשה לו, הרי שההחלטה נחשבת, לעניין הערעור, כפסק דין, אף אם הליכי הפירוק נמשכים (ראו: רע"א 627/88 סולל בונה בע"מ נ' אחים גולדשטיין חברה לשכון ופיתוח בע"מ , פ"ד מב(4) 393). איני מתעלמת מכך שאין בהחלטה למתן צו פירוק את כל הסממנים הקלאסיים הנדרשים לצורך סיווגה כפסק דין. אולם הטעם המרכזי בעיני לסיווגה כאמור היא שבהחלטת בית המשפט למתן צו פירוק ניתן הסעד הסופי המבוקש על ידי מגיש הבקשה, ואילו כל ההחלטות שניתנות בהמשך לכך, בנוגע למימוש נכסי החברה וחלוקתם, הם בגדר החלטות הנוגעות לאופן ביצועה של ההחלטה למתן צו פירוק ולכן דינן כדין החלטה אחרת (השוו לעניין סיווג החלטה של הסדר נושים; ע"א 9279/05 גרנות ארגון שתופי אזורי אגודה שיתופית נ' קיבוץ החותרים (לא פורסם)). עוד יוער, כי במקרה דנן עסקינן בחברת גוש חלקה, ולפיכך אדגיש כי עסקינן בצו לפירוק החברה לפי דיני החברות ולא לפירוק שיתוף לפי דיני המקרקעין ולפיכך ההלכה לפיה החלטה בבקשה לפירוק שיתוף במקרקעין היא "החלטה אחרת" אינה רלבנטית לענייננו (לעניין פירוק שיתוף במקרקעין ראו: רע"א 183/89 קמחי נ' קמחי , פ"ד מג(2) 95; רע"א 6810/97 בן שושן נ' בן שושן , פ"ד נא(5) 375).

המצאת הפסיקתה למבקשים

9.לטענת ב"כ המבקשים, הפסיקתה לא הומצאה לב"כ הקודמת של המבקשים או למבקשים כדין עובר למועד הגשת בקשתה למתן רשות לערער ולפיכך ההליך שבכותרת הוגש רק "למען הזהירות" שכן המועד להשגה על הפסיקתה טרם חלף. לטענת המשיבה, ב"כ המבקשים ידעה על הפסיקתה וכן הכירה את תוכנה, ולפיכך מנועים המבקשים מלטעון להעדר המצאתה. בנסיבות המקרה שלפני, דעתי היא, כי גם אם הפסיקתה לא הומצאה למבקשים כדין עובר להגשת הבקשה שלפני, המבקשים מושתקים מלטעון לאי המצאתה. מסקנתי זו עומדת בעינה גם אם אניח, לצורך הדיון שלפני, כי המבקשים לא ראו את הפסיקתה עת עיינו בתיק בית המשפט ביום בו הזדמן לשם בעלה של המשיבה, כפי שנטען בתצהירו. מדובר בהשתק הדומה להשתק שיפוטי אשר הוכר בפסיקה (ראו: בש"א 5417/01 וינטר נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה "שרונים " , דינים עליון, כרך פ, 994 ואסמכתאות שם) אשר הועמד על "בסיס כפול שעניינו מחד, בחובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב, ומאידך ברצון למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט" (רע"א 3948/97 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ , פ"ד ה(3) 769 בפסקה 42 לפסק דינו של השופט אור).

10.אכן, אין לקבוע כי בעל דין ידע על מתן החלטה אלא אם הוא ידע כל פרט נתון בה (ראו: ע"א 1773/06 שמואל אלף נ' קיבוץ אילת השחר (טרם פורסם)). אולם בענייננו ניתן לקבוע, ללא היסוס, כי המבקשים ידעו על החלטה ועל תוכנה זמן רב לפני הגשת הבקשה שלפני. ראשית , ב"כ המבקשים אינה טוענת כי המבקשים או באת כוחם הקודמת של המבקשים לא ידעו על תוכנה של ההחלטה עובר להגשת הבקשה שלפני. אוסיף, כי טענה כזו, לו נטענה, היתה משוללת היגיון שכן אין מדובר בפסק דין מנומק אלא בפסקתה תמציתית ביותר הנוגעת לשאלת החיוב בהוצאות בלבד. שנית , ממכתבה של באת כוח המבקשים הקודמת, עו"ד בשמת פרי בביוף, מיום 13.12.05 , אשר צוטט בפסקה 3 לעיל, עולה במפורש כי היא ידעה על קיומה של הפסיקתה ועל תוכנה, שכן אם לא כן, אין הסבר לכך שהיא ראתה לנכון לבקש הארכת מועד על מנת להשיג עליה. שלישית , למען הסר ספק, בהחלטתי מיום 28.6.06 בקשתי מעו"ד בשמת פרי בביוף, אשר ייצגה את המבקשים בעת הרלבנטית, לפרט בתצהיר מתי נודע לה לראשונה תוכן הפסיקתה. בתצהירה מיום 29.6.06 מפנה עו"ד בביוף את בית המשפט למכתבה האמור, ומאשרת כי "מנוסחו אני למדה כי בתאריך זה ידעתי על תוכן הפסיקתא". עו"ד בביוף אף עשתה שימוש בפסיקתה בעת שבקשה, ובתחילה אף קבלה, את הסכמת ב"כ המשיבה לבקשתה להארכת מועד. בנסיבות אלה, דומה שאין לאפשר למבקשים לאחוז בחבל משני קצותיו, קרי, לבקש מבעל הדין שכנגד הארכת מועד להגיש הליך ערעורי על החלטה ולטעון בו בעת כי החלטה זו לא הומצאה לו כדין (השוו: ע"א 580/71 בולדו נ' רג'א עבדו ג'אבלי , פ"ד כו(1) 763; ב"ש 681/86 פרץ נ' פרץ , פ"ד מ(3) 820). אמנם, הבקשה להארכת מועד לא הוגשה לבית המשפט אלא הופנתה לב"כ המשיבה, אולם הרציונל העומד מאחורי הפעלת טענת השתק במקרה זה הינו זהה; כאשר בעל דין מסתמך על ההחלטה ועושה שימוש בה לצורך שלו, יש לראותו כמותר על טענות בנוגע לפגמים בהמצאתה ולהשתיקו מלהעלותה מטעמים של תום לב ומתוך רצון למנוע שימוש לרעה בהליכי בית המשפט. במקרה דנן, הטענה בדבר העדר המצאה כדין הועלתה על ידי באת כוחם הקודמת של המבקשים רק לאחר שב"כ המשיבה ביטל את הסכמתו להארכת המועד, וברי שלולי הביטול טענה זו לא היתה כלל נטענת. במצב דברים זה אני קובעת כי הפסיקתה הומצאה לב"כ המבקשים לכול המאוחר ביום 13.12.05 , הוא היום שבו קיימת התייחסות מפורשת של באת כוחם הקודמת של המבקשים לפסיקתה במסגרת בקשתה להאריך את המועד להגשת בקשת רשות לערער עליה והיום שנטען בתצהירה כי בתאריך זה היא ידעה את תוכן הפסיקתה. מכאן עולה, כי המועד האחרון להגשת בקשת רשות לערער על הפסיקתה חל ביום 12.1.06 . כאמור, הבקשה שלפני הוגשה ביום 29.1.06 , ולפיכך חל איחור ניכר בהגשת הבקשה.

הארכת מועד

11.מסקנתי היא, כי הבקשה להארכת מועד הוגשה לאחר שחלף המועד להגשת ערעור על ההחלטה ולאחר שחלף המועד להגשת בקשת רשות לערער על הפסיקתה. הסוגיה שנותר לדון בה כעת היא האם יש להיעתר לבקשת המבקשים להארכת מועד. המועד להגשת בקשת רשות לערער קבוע בחיקוק. לפיכך נדרש "טעם מיוחד" להאריכו (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לטענת המבקשים, קיים טעם מיוחד להאריך את המועד להגיש ערעור על ההחלטה ובקשת רשות לערער על הפסיקתה שכן הם נדרשו להחליף את ייצוגם עובר להגשת הבקשה. לפי הנטען, באת כוחם הקודמת של המבקשים הודיעה להם כי היא מנועה להגיש את ההליך מטעמם עקב ניגוד עניינים הקשור לעו"ד קליין והם נאלצו לפנות לעו"ד אחר על מנת שיגיש את ההליך במקומה. עוד נטען כי ב"כ המשיבה ידע על כוונת המשיבים לערער על ההחלטה שכן באת כוחם הקודמת של המבקשים הודיע לו על כך במכתבה מיום 1.12.05, ולפיכך לא נוצרה אצל המשיבה ציפייה לגיטימית לסופיות ההליך.

12.האם קיים טעם מיוחד להארכת מועד להשיג על ההחלטה ועל הפסיקתה? תשובתי לכך שלילית. בהעדר נסיבות מיוחדות, חילופי ייצוג אינם מהווים טעם מיוחד להארכת מועד (ראו לדוגמא בש"א 11208/04 מכוניות מוניטין בע"מ נ' עפר בראון עו"ד , דינים עליון, כרך ע, 976). מכל מקום, אין המבקשים מבהירים מדוע לא הוגשה בקשה להארכת מועד בתוך המועד הקבוע בדין להגשת הליך. למעלה מהנדרש אוסיף, כי טענתם של המבקשים בעניין זה היא לאקונית; אין הם מבהירים מתי הודיע להם באת כוחם הקודמת על מניעותה מלייצגם ומדוע נוצר כלל ניגוד עניינים בינה לעו"ד קליין בעניין זה, בשים לב שלכל הפחות בעניין ההוצאות, כל אחד מהמשיבים חויב בהוצאות המשיבה בנפרד. אשר לצפייתה של המשיבה. ראשית , נוכח העובדה כי בפניותיה של באת כוחם הקודמת של המבקשים לב"כ המשיבה היא הודיע שאין בכוונתה להשיג על עצם ההחלטה למתן צו פירוק מטעם בית המשפט, ברי שאין בהודעה בדבר הכוונה להשיג על ההחלטה כדי למנוע את התגבשות ציפיית המשיבה לסופיות ההליך ככול שהדבר נוגע לעצם ההחלטה בדבר מתן צו פירוק ולפיכך, לפחות בעניין זה אין טענת המבקשים יכולה לעמוד. שנית , הודעת בעל דין על כוונתו להשיג על החלטה אינה יכולה למנוע לאורך זמן את התגבשותה של ציפייה לגיטימית לסופיות ההליך של בעל הדין שכנגד. למותר לציין כי כל קביעה אחרת תוביל לתוצאה אבסורדית לפיה די בכך שבעל הדין יודיע בשלב מוקדם לאחר מתן החלטת הערכאה הדיונית על כוונה תיאורטית להגיש הליך ערעורי כדי למנוע לתקופה בלתי מוגבלת את גיבושה של ציפייה לגיטימית של בעל הדין שכנגד לסופיות הדיון. בעניין שלפני, נתנה הסכמת ב"כ המשיבה לערער על פסק הדין, לעניין הוצאות בלבד, עד ליום 5.1.06. ב"כ המשיבה חזר בו מהסכמתו כבר ביום 18.12.05, אולם גם אם אצא מנקודת הנחה, הנוחה למבקשים, כי הסכמתו בעניין זה היתה מחייבת, הרי שהמועד האחרון להשיג על ההחלטה היה המועד המוסכם. משלא הוגש הליך ערעורי על ההחלטה במועד זה, ומשחלף המועד גם להגשת בקשת רשות לערער על הפסיקתה, הרי שהמשיבה היתה רשאית לפתח ציפייה לגיטימית כי היא לא תוטרד בפעם נוספת לפני ערכאת ערעור בעניין החלטות אלה. לפיכך, בשים לב למשך האיחור ולהעדר טעם מיוחד המצדיק את האיחור, אין עילה להיעתר לבקשה להארכת מועד. אוסיף, כי עיון בפסק דינו של בית משפט קמא ובבקשה למתן רשות לערער מעלה, כי על פני הדברים, ולצורך ההליך שלפני, אין בידי לקבוע כי סיכויי ההליך גבוהים.

התוצאה היא, שהבקשה להארכת מועד נדחית. המבקשים ישאו בהוצאותיה של המשיבה בסך כולל של 2,000 ₪ אשר ישאו הפרשי רבית והצמדה מעת המצאת החלטה ועד למועד התשלום בפועל.