ע"א 2751/11 ורדה דביר נ. הבנק הבינלאומי הראשון לישראל

1.

הערעור שבכותרת נסב על החלטה של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ד' קרת-מאיר) מיום 8.3.2011. בהחלטה זו נדחתה בעיקרה בקשה שהגישה המערערת לביטול פסק-דין שניתן בשנת 2008 מחמת שפסק-דין זה – אליבא דהמערערת – הושג במרמה ובהטעיה. עם זאת, נקבע כי על הבנק-המשיב להחזיר למבקשת סכום מסוים ששילמה. הבקשה שלפניי, מטעם המשיב 2, היא למחיקת הערעור על-הסף משום שלא קמה לה למערערת, במקרה זה, זכות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי.

2.

להלן העובדות בתמצית: המשיב 1 – הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ – הגיש תביעה בסדר דין מקוצר כנגד חברת בל פאם בע"מ (להלן: החברה ) בגין חוב בחשבונה, וכן כנגד המערערת וכנגד המשיב 2 (בני זוג לשעבר), כערבים לחובותיה של החברה. בשנת 2001 ניתן פסק-דין כנגד החברה וכנגד המשיב 2, לאחר שאלה לא הגישו בקשת רשות להתגונן. פסק-הדין בעניינה של המערערת ניתן ביום 17.6.2008. בפסק הדין נקבע כי המערערת אכן חבה מכוח ערבותה לסכום שצוין בכתב התביעה (כמיליון ושמונה מאות ₪). עם זאת, לאור הודעה שהגיש הבנק ביום 26.3.2008 (לאחר סיכומי הצדדים), שלפיה החוב שולם בינתיים על-ידי החברה והמשיב 2 למעט סכום של 110,000 ₪, ציין בית המשפט כי "הבנק [יפעל] לגביית יתרת החוב שנותרה בלבד מאת הנתבעת".

יצוין כי לאחר פסק-הדין שילמה המערערת לבנק סכום של 141,000 ₪, לפי הסדר חוב שגובש ביניהם (ביום 23.7.2008).

3.

המערערת הגישה לבית המשפט העליון ערעור על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי (ע"א

8016/08). ביום 17.3.2010 ניתן פסק-דין בערעור בזו הלשון:

בשלב זה ובהמלצת בית המשפט חוזרת בה המערערת מן הערעור והוא נמחק בזאת, אך שמורות למערערת כל טענותיה באשר להשלכות שיש לייחס, אם יש לייחס, למכתב הבנק מיום 18.12.2007 – הן באשר לביטול הסדר החוב שהושג בינה לבין הבנק ביום 23.7.2008, והן באשר לתוקפו של פסק הדין נשוא הערעור כולו. מנגד, שמורות גם למשיבים כל טענותיהם בהקשר זה.

אין צו להוצאות בערעור.

4.

מהו אותו מכתב הבנק מיום 18.12.2007? ובכן, מדובר במכתב ששיגר בא-כוח הבנק לבא-כוח המשיב 2, אשר ממנו עולה – כך טענה המערערת – כי החוב כולו נפרע חודשים ארוכים לפני שניתן פסק-הדין. על-יסוד מכתב זה, ובהמשך לפסק-הדין של בית המשפט העליון בע"א

8016/08, הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק-הדין מיום 17.6.2008, זאת בנימוק כי פסק-הדין הושג במרמה או הטעייה (שכן הודעת הבנק מיום 26.3.2008, שלפיה נותרה יתרת חוב, הייתה כוזבת). עוד ביקשה המערערת להורות כי יושבו לידיה כל הסכומים ששילמה בעקבות פסק-הדין, וכי ימונה רואה חשבון שיערוך דו"ח בעניין הסכומים ששולמו לבנק בגין חוב החברה.

5.

בית המשפט המחוזי דן תחילה בבקשה לביטול פסק-הדין בשל מרמה או הטעייה. בית המשפט ציין כי הכלל הוא שטענה מסוג זה יש להעלות בתביעה חדשה לביטול פסק-הדין. עם זאת, בית המשפט הוסיף כי במקרה הנדון מדובר בטענה המבוססת על מסמך בודד וניתן לבררה בהליך קצר. לפיכך, קבע בית המשפט כי הבקשה לביטול פסק-הדין לא הייתה נדחית רק מן הטעם שהוגשה בגדרי ההליך המקורי ולא במסגרת תביעה חדשה. לגוף העניין פסק בית המשפט המחוזי כי יש לדחות את הבקשה לביטול פסק-הדין. בהקשר זה ציין בית המשפט כי פסק-הדין ניתן בתביעה שהוגשה עוד בשנת 2000, וכי בפסק-הדין נדחו לגופן הטענות שהעלתה המערערת בניסיון לשמוט את הקרקע מתחת לתביעה כפי שהוגשה. בית המשפט הדגיש כי העובדה שבסמוך למועד פסק-הדין – שנים רבות לאחר הגשת התביעה ולאחר שמיעת הראיות – נפרע החוב במלואו או ברובו, אין בה כדי להפוך את פסק-הדין לכזה שניתן על-יסוד מרמה או הטעיה.

6

משכך קבע, פנה בית המשפט המחוזי לבקשתה של המערערת להורות על השבת הסכומים ששילמה לבנק בעקבות פסק-הדין מיום 17.6.2008. בהקשר זה נדרש בית המשפט למכתבו של הבנק מיום 18.12.2007 – מכתב שלא היה לנגד עיני בית המשפט בעת מתן פסק-הדין. לאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות קבע בית המשפט כי מן המכתב עולה שמלוא החוב של החברה סולק, וכי אין תשתית ראייתית המבססת את קיומה של יתרת חוב בסך של 110,000 ₪. לאור זאת הוסיף בית המשפט וקבע כי יש לבטל את אותו חלק בפסק-הדין מיום 17.6.2008 שבו נאמר כי "לאור הודעת הבנק בדבר תשלום מרבית חובה של החברה לאחר הגשת הסיכומים, יפעל הבנק לגביית יתרת החוב שנותרה בלבד מאת הנתבעת". כתוצאה מכך, קבע בית המשפט כי על הבנק להשיב למערערת את הסכומים ששילמה. עם זאת, בית המשפט הדגיש כי "יתר פסק הדין על כל קביעותיו עומד על כנו". לבסוף דחה בית המשפט את בקשתה של המערערת למינוי רואה בחשבון, בציינו כי לבקשה זו אין מקום בגדרי ההליך שלפניו.

7.

כנגד החלטה זו מופנה הערעור שבכותרת. המערערת משיגה בערעורה על כך שבית המשפט המחוזי לא ביטל את פסק-הדין מיום 17.6.2008 מחמת תרמית או הטעיה, לא ביטל את ההוצאות שנפסקו לחובת המערערת בפסק-הדין מיום 17.6.2008, וכן לא פסק למערערת הוצאות בגין ההתדיינות הנוספת (חרף העובדה שבית המשפט קיבל את טענתה והורה על השבת הסכום ששילמה לבנק). עוד מלינה המערערת על כך שבית המשפט המחוזי מאן למנות רואה חשבון כבקשתה.

8.

המשיב 2 הגיש בקשה למחיקת הערעור על-הסף, זאת בהסתמך על הכלל שלפיו החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק-דין מסווגת כ"החלטה אחרת", ועל כן הערעור עליה טעון רשות. המערערת לעומת זאת הביעה עמדתה כי עומדת לה זכות ערעור על ההחלטה, וכי מכל מקום ההליך הוגש בתוך תקופת 30 הימים להגשת בקשת רשות ערעור, ובפתח הודעת הערעור אף צוין כי אם הערעור טעון רשות אזי מבוקש לראות בהליך כבקשת רשות ערעור. בהחלטתי מיום 8.5.2011 נתבקשו הצדדים להשלים את טיעוניהם – וכך עשו.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובכל החומר שבתיק, באתי לכלל מסקנה כי עומדת לה למערערת זכות ערעור, ועל כן יש לדחות את הבקשה למחיקת הערעור על-הסף.

9.

כלל מושרש הוא כי החלטה בבקשה לביטול פסק-דין היא "החלטה אחרת", וזאת בין אם הבקשה נתקבלה ובין אם נדחתה (ראו למשל אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי 377-376 (מהדורה עשירית, 2009)). הנימוק שהובא בעניין זה הוא שאין בהחלטה הדוחה בקשה לביטול פסק-דין כדי לשנות את הזכויות שלגביהן כבר פסק בית המשפט (ע"א 197/83 בצלאל נ' שפרינגר , פ"ד לז(4) 99, 104-103 (1983)). במילים אחרות, מדובר בהחלטה שניתנה לאחר תום הדיון, אשר עניינה המשך קיומו של פסק הדין (ראו ע"א 39/83 עיזבון אלראי נ' ליברמן , פ"ד לח(4) 428 (1984)).

עם זאת, ההלכה האמורה מתמקדת במקרים שבהם נדחתה בקשה לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד. בענייננו, הבקשה לביטול פסק-דין נשענה על טעם אחֵר, לאמור: כי פסק-הדין הושג במרמה והטעיה. הכלל הוא כי הדרך הדיונית להביא לביטולו של פסק-דין שהושג במרמה היא באמצעות הגשת תובענה לביטולו, זאת להבדיל מהגשת בקשה במסגרת ההליך המקורי (בר"מ 2582/06 פריג' נ' עיריית אילת (לא פורסם, 29.6.2006); ראו דיון נרחב בע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ (טרם פורסם, 25.2.10)). במקרה שלפניי, בחרה המערערת להגיש בקשה לביטול פסק-הדין במסגרת ההליך המקורי (ת"א 3110-00). בית המשפט המחוזי היה ער לכך, אך ציין כי בנסיבות העניין לא היה דוחה את הבקשה לביטול פסק-הדין רק מטעם זה. בפועל, בית המשפט נדרש לבקשה לגופה. על רקע זה אפשר לסבור כי בית המשפט המחוזי למעשה דן בבקשה לביטול פסק-דין כאילו הוגשה בגדרי תביעה חדשה, וכי לפיכך יש לסווג את ההחלטה כ"פסק-דין", בדומה לסיווגה של החלטה הדוחה תביעה לביטול פסק-דין מחמת מרמה.

10.

אלא שבנסיבות העניין איני רואה צורך לקבוע מסמרות בעניין זה, שכן מכל מקום סבורני כי קיימת זכות ערעור במקרה זה נוכח העובדה שבית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 8.3.2011 אמנם דחה את הבקשה לביטול פסק-דין מחמת מרמה, אך בד-בבד ביטל (תיקן) חלק מסוים בפסק-הדין, ואף קבע כי לאור תיקון זה יש להשיב את הגלגל לאחור בכל הנוגע להוראה האופרטיבית שנכללה בפסק-הדין המקורי. במצב דברים זה, יש לומר כי ההחלטה מיום 8.3.2011 יוצקת תוכן חדש לפסק-הדין מיום 17.6.2008, או מנקודת מבט אחרת, יש בה משום פסק-דין חדש המאמץ את פסק-הדין הקודם אך מטמיע בו שינוי (ויובהר, כי אין מדובר בשינוי של מה בכך, אלא בביטול ההוראה בדבר גביית יתרת החוב מן המערערת ובמתן הוראה לבנק להשיב כספים למערערת).

בהקשר זה כדאי להזכיר, על דרך האנלוגיה, את הכלל החל בעניין פסיקתה מבהירה או מתקנת, שאין רואים בה – בניגוד לפסיקתה משקפת גרידא – החלטה טפלה לפסק-הדין (ראו ע"א 5982/04 מדינת ישראל נ' טכורש , פס' 6 (לא פורסם, 16.2.2005)). נפסק, כי פסיקתה שמבהירה את פסק-הדין או מתקנת אותו "יוצקת תוכן חדש לתוך ההכרעה המקורית" (בש"א 881/06 כץ נ' גוטליב , פס' 5 (לא פורסם, 4.7.2006)). מדובר ב"יצירת מצב דברים חדש" (ע"א 1050/01 גבעת כח, מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' עו"ד רוזנבלום (לא פורסם, 18.2.2002))). לפיכך נפסק כי הדרך להשיג על פסיקתה מבהירה או מתקנת נגזרת ממעמדה של ההחלטה המקורית, לאמור: אם ההחלטה המקורית היא "פסק-דין", אזי ניתן לתקוף גם את ההחלטה המתקנת בדרך של ערעור בזכות (ראו עניין גבעת כח הנ"ל, פס' 7).

11.

לאור כל המקובץ, דין הבקשה למחיקת הערעור על-הסף להידחות. הטיפול בהליך יימשך כסדרו. המשיב 2 ישלם למערערת שכר טרחת עורך-דין בסך של 3,000 ₪ בגין הבקשה שלפניי.