ע"א 9369/12 ישעיהו איבי נ. צ.א.מ.א הובלות דלק בע"מ

בהליך זה התעוררה שאלה בדבר הדרך הראויה להשיג על החלטת בית המשפט קמא.

1.

המשיבה 1 הגישה לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה לפירוקה של המשיבה 3 בשל חובותיה של האחרונה כלפיה, וביום 16.3.2009 ניתן צו לפירוקה. כעבור כשלוש וחצי שנים הגיש המערער בקשה לביטול צו הפירוק ובה טען כי הבקשה לפירוק המשיבה 3 כללה עובדות כוזבות ולכן הצו לפירוקה נגוע במרמה ויש לבטלו על פי הכלל לפיו "המרמה מבטלת את הכל". ביום 25.11.2012 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ד"ר ע' זרנקין) בקשה זו בציינו כי הטענות בדבר מרמה הינן "טענות סתמיות אשר לא צורף להם כל ביסוס" וכי מדובר ב"מחזור טענות" שנטעו בגדר ההתנגדות לבקשת הפירוק. כן הוסיף בית המשפט, בבחינת למעלה מן הנדרש, כי ההליך הנכון בו היה על המבקש לנקוט הוא הגשת תובענה עצמאית לביטול החלטת הפירוק ולכן "ראוי היה לסלק הבקשה על הסף".

2.

לטענת המערער הבקשה שהגיש הינה "בקשה לקיום משפט חוזר אזרחי" וככזו היא הליך עצמאי ואינה הליך ביניים במסגרת ההליך המקורי שהסתיים. לטענתו העובדה שהליך עצמאי זה נפתח כבקשה במסגרת תיק הפירוק אינה משנה מכך. לחלופין טוען המערער כי יש ליתן לו הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור בהדגישו כי ההליך הוגש 30 ימים מיום המצאת ההחלטה לידיו.

המשיב 2, כונס הנכסים הרשמי, מחזיק בדעתו של המערער בציינו כי אמנם הדרך הנכונה להגשת בקשה לביטול פסק-דין היא באמצעות הגשת תובענה עצמאית, אולם משדן בית המשפט בבקשה לגופה ולא סילק אותה על הסף יש לומר כי הוא דן בה כאילו הוגשה בגדרי תביעה חדשה ועל כן יש לסווג את ההחלטה כ"פסק-דין".

לעומתם סבורים המשיבים 1 ו-3 כי יש לסווג את ההחלטה כ"החלטה אחרת", בהיותה החלטה בבקשה לביטול פסק דין, ועל כן יש למחוק את הערעור על הסף. עוד טוענים המשיבים 1 ו-3 כי בניגוד לנטען ההליך הוגש לאחר שחלף המועד להגשתה של בקשת רשות ערעור.

3.

לאחר ששקלתי בדבר הגעתי לכלל מסקנה כי אכן נתונה היתה למערער זכות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי.

הצדק עם המשיבים 1 ו-3 כי ככלל החלטה בבקשה לביטול פסק דין היא "החלטה אחרת". כלל זה חל בין אם הבקשה נתקבלה (אז ממשיך הדיון בתובענה) ובין אם היא נדחתה, שכן בהחלטה הדוחה בקשה כזו אין כדי לשנות את הזכויות שלגביהן כבר פסק בית המשפט (ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 142-143 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין ); ע"א 215/91 אגתן בע"מ נ' לים בע"מ , פ"ד מח(2) 43, 47 (1994); יואל זוסמן סדר הדין האזרחי 745 (מהדורה שביעית, 1995)). ואולם, האסמכתאות אליהן הפנו המשיבים 1 ו-3 בהקשר זה עניינן השגה על החלטה בבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד (המוגשת מכוח תקנה 201 או 214 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984).

בשונה מכך בקשת המערער לביטול צו הפירוק נסמכה על עילה שונה, באשר לטענתו היה מקום להורות על ביטול הצו מחמת מרמה שדבקה בו. כעולה מטענות הצדדים בפסיקה נקבע לא אחת כי המבקש לבטל פסק דין מחמת מרמה נדרש להגיש

תובענה נפרדת וחדשה בעניין - לבית המשפט אשר בו ניתן פסק הדין - וכי אין להגיש בקשה כזו בגדר ההליך המקורי בו ניתן (ראו: בר"ם 2582/06 פריג' נ' עיריית אילת (29.6.2006); רע"א 2066/10 ג'אבר נ' מימון , פסקה 7 (11.8.210)). בית המשפט קמא עמד על כך בהחלטתו, ואף ציין כי מטעם זה ראוי היה לסלק את הבקשה על הסף, אך לא הסתפק בכך ובחן את הבקשה גם לגופה.

מטענות המערער במסגרת הערעור עולה כי סבר שרשאי היה להגיש את הבקשה לביטול צו הפירוק מחמת מרמה כבקשה בגדר הליך הפירוק עצמו נוכח טיבו של הליך הפירוק. מבלי להביע עמדה בסוגיה זו, המועלית כאמור בערעור גופו, דומני כי בין אם עמדתו של המערער בעניין זה תדחה ובין אם תתקבל הרי שיש צדק בטענת המערער והמשיב 2 כי יש לסווג את החלטת בית המשפט קמא כ"פסק דין": אם תדחה טענת המערער וייקבע כי היה עליו להגיש את הבקשה במסגרת הליך נפרד, כפי שסבר בית המשפט קמא, הרי שנראה כי משבחר בית המשפט קמא שלא לסלק את הבקשה על הסף בפועל ונדרש לה לגופה, יש לומר כי הוא דן בה כאילו הוגשה בגדר הליך עצמאי , ומכאן כי החלטתו היא "פסק דין" (לגישה דומה ראו: ע"א 2751/11 דביר נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל , פסקה 9 (3.7.2011); בן-נון וחבקין , 143); ואילו אם תתקבל טענת המערער לפיה בצדק הגיש את הבקשה בגדר הליך הפירוק עצמו, הרי שדומה כי נוכח מהות הבקשה ובהתאם לאותם רציונלים העומדים ביסוד הכלל לפיו ככלל בקשה לביטול החלטה מחמת מרמה יש להגיש כהליך עצמאי, ראוי לראות בקשה דומה המוגשת בתוך הליך הפירוק כ"יחידה דיונית" עצמאית בגדרו, ומכאן כי החלטה הניתנת בה יש לסווג כ"פסק דין" (ואולם השוו בש"א 8410/07 בויאר נ' נגה אלקטרוניקה בע"מ (17.12.2007), שם ננקטה עמדה שונה).

אשר על כן אין מקום לשנות את סיווגו של ההליך, והטיפול בו יימשך כסדרו. אין צו להוצאות.

החלטה זו תתויק בתיקי השופטים.