בש"א 8410/07 עו"ד יעקב מ. בויאר נ. נגה אלקטרוטכניקה בע"מ

בהליך שלפני התעוררה השאלה בדבר הדרך הראויה להשיג על החלטת בית משפט קמא.

1.לצורך דיון בשאלה אתאר בקצרה את ההליכים שקדמו לה. בשנת 2002 הגישו המשיבות 1 ו-2 בקשה לבית המשפט המחוזי למתן צו הקפאת הליכים כנגדן לפי סעיף 350 לחוק החברות, התשנ"ט-1999. בית המשפט נעתר לבקשה, ומינה את המשיב 3 כנאמן של חברות אלו בתקופת ההקפאה (להלן – הנאמן). בשתי החלטות משנת 2003 אישר בית המשפט המחוזי הסכמי פשרה בין הנאמן לבין משיבה 4. ההסכמים שאושרו עניינם התשלום והפדיון של משכנתא אשר נרשמה לטובת משיבים 1 ו-2 על נכס מקרקעין. ביום 27.7.2006 הגיש המבקש לבית משפט המחוזי (שהינו בית משפט של פירוק בעניין משיבות 1 ו-2) בקשה למתן הוראות, במסגרתה התבקש בית המשפט להורות על ביטול ההחלטות משנת 2003. הבקשה התבססה על הטענה כי בזמנו הועלמה מבית המשפט העובדה כי החייב בפשיטת רגל, אשר המבקש משמש כנאמן על נכסיו, היה מעורב באופן פעיל ומרכזי בהליכים לעריכת הסכמי הפשרה שאושרו בבית המשפט. נטען כי ההחלטות השיפוטיות הושגו באמצעים הגובלים במרמה ועל כן דינן להתבטל. ביום 16.8.2007 ניתנה החלטת בית המשפט של פירוק הדוחה את בקשת המבקש. בית המשפט בחן את הבקשה על פי ההלכה כי פסק דין שהושג באמצעות הטעיה ניתן לביטול. בית המשפט פסק כי כלל לא נפל פסול בהתנהלות משיב 3 עת התקשר בהסכמי הפשרה. לאור מסקנה זו, לא ראה בית המשפט צורך לדון בטענה בדבר הטעייה מצד משיב 3 כנגד כונס הנכסים הרשמי וכנגד בית המשפט, ודחה כאמור את הבקשה לביטול ההחלטות.

2.

המבקש הגיש לבית משפט זה בקשה להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור עד לאחר שתינתן החלטה בבקשת המבקש בפני בית משפט של פשיטת רגל, להתיר לו להגיש בקשת רשות ערעור. ביום 30.10.2007 נעתרתי לבקשה. עם זאת, נוכח הנטען בבקשה כי קיימת סברה לפיה החלטת בית המשפט קמא דינה כדין פסק דין, ביקשתי את עמדות בעלי הדין באשר לדרך ההשגה על החלטת בית המשפט קמא. עמדת המבקש היא כי הדרך להשיג על החלטת בית המשפט של פירוק הינה בקשת רשות ערעור ולא ערעור בזכות, שכן בעניינו של הנכס נשוא ההחלטה תלויות ועומדות לפחות שתי בקשות בעניין הקניית הנכס למבקש והקניית הנכס למשיב 7, אשר נדונות בפני בית המשפט של פשיטת רגל של החייב דוד בלס. לפיכך, לא ניתן לומר כי נתקיימה דרישת "סופיות" ההליך, אשר מקנה ערעור בזכות. יתר בעלי הדין לא הגישו עמדותיהם.

3.

לאחר עיון בחומר שלפניי, באתי לכלל מסקנה כי הדרך להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 16.8.2007 (כב' השופטת ו' אלשייך, סגנית נשיא) היא אכן בדרך של בקשת רשות לערער. דיני הערעור בהליכי פירוק הולכים בתלם דיני הערעור הכלליים המבחינים בין "פסק דין" ל"החלטה אחרת" (ראו: סעיף 291 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983; רע"א 627/88 סולל בונה בע"מ נ' אחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ , פ"ד מב(4), 393). ככלל, בהתאם לדיני הערעור הרגילים, המבחן הקובע את סיווג ההליך הערעורי, כערעור בזכות או ברשות, הינו המבחן של סיום הדיון בתיק. אולם מבחן זה אינו מסייע במקרה הנדון שעניינו החלטה בבקשה לבטל החלטות קודמות של בית המשפט של פירוק. מ דובר , איפוא, בהחלטה מאוחרת לפסק דין, לגביה מופעלות אמות מידה אחרות. החלטה הדוחה את בקשת הביטול אינה מסווגת כ"פסק דין" אלא כ"החלטה אחרת", ואין עליה ערעור בזכות אלא ברשות בלבד. זאת בדומה לכל החלטה בבקשה לביטול פסק דין (ראו יואל זוסמן, סדר הדין האזרחי 745 (מהדורה שביעית בעריכת דר' שלמה לוין, 1995); כן ראו בש"א 93/89 מנדליכט נ' מעבדות טרבינול (ישראל), פ"ד מג(1) 524). על כן, בין אם החלטות בית המשפט המחוזי משנת 2003 הן בגדר פסק דין ובין אם לאו, הואיל וההחלטה נשוא ההליך ניתנה אחרי תום הדיון בהן ועניינה המשך קיומן, הגשת ערעור מותנית בקבלת רשות לכך.

אשר על כן, המבקש רשאי להגיש בקשה לרשות ערעור תוך 15 יום מעת המצאת החלטה זו. בשולי הדברים אוסיף כי בירור נוסף העלה כי אכן ההליך בע"א 8323/07 מופנה כנגד החלטה שונה של בית המשפט המחוזי ועל כן להחלטה זו אין נגיעה לאותו הליך.