ע"א 4920/14 שלום דוד נ. עו"ד פיני יניב - כונס נכסים

1.

שני ההליכים שבכותרת מופנים כנגד החלטתו של בית המשפט של פירוק מיום 29.5.2014 בפר"ק 13294-09-13 (להלן: ההחלטה ). בגדרו של ע"א 4920/14 הוגש ערעור בזכות על ההחלטה; ואילו בש"א 4948/14 עניינה בבקשה (מטעם בעל דין אחר) להארכת מועד להגשת ערעור על ההחלטה (להלן: בקשת הארכה ). במסגרת הדיון בבקשת הארכה התעוררה שאלה לגבי אופן ההשגה הנכון על ההחלטה - האם על דרך של ערעור בזכות או שמא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור. בשאלה זו, אשר רלוונטית כמובן גם לע"א 4920/14, אכריע עתה. לאחר מכן אפנה לדון בבקשת הארכה גופה. אציין, כי הטיפול בהליכים אלה התעכב ועם הצדדים הסליחה.

2.

הרקע העובדתי הוא, בקצירת האומר, כדלקמן: ביום 13.8.2007 מינה בית המשפט המחוזי שעל הפירוק את עורך הדין פיני יניב - הוא המשיב 1 בשני ההליכים - ככונס נכסים על זכויותיה של חברת חפציבה שיכון ופיתוח בע"מ בפרויקט מחסיה בבית שמש (להלן: הפרויקט ). ביום 5.1.2010 אישר בית המשפט את מכירת זכויות הקניין בחללים המצויים בבנייני הפרויקט למשיבים 5-2 בע"א 4920/14 (להלן: רוכשי החללים ), וזאת באמצעות כונס הנכסים. האישור ניתן על רקע הבהרת הצדדים שהמכירה כפופה לטענות אפשריות של צדדים שלישיים לזכויות בחללים (להלן: החלטת האישור ). דיירי הפרויקט, ובהם המערערים בע"א 4920/14 והמבקש בבש"א 4948/14, לא היו צד להליך האישור. בחודש ספטמבר 2013 הגישו כמה מדיירי הפרויקט, ובהם חלק מיוזמי ההליכים שבכותרת, המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי במסגרתה עתרו לביטול החלטת האישור (ה"פ 23137-09-13). ההמרצה נמחקה על ידי מגישיה בסמוך לאחר ההגשה, וזאת בעקבות תהייה אשר הובעה על ידי בית המשפט המחוזי לעניין האפשרות שהסוגיה תתברר לפני בית המשפט של פירוק. תחת המרצת הפתיחה פנו דיירי הפרויקט ביום 16.10.2013 לבית המשפט של פירוק בבקשה לביטול החלטת האישור. בהחלטתו מיום 29.5.2014 דחה בית המשפט שעל הפירוק את בקשת הביטול, ומכאן ההליכים שלפניי. שני ההליכים הוגשו מתוך נקודת הנחה כי עומדת למגישיהם זכות ערעור על ההחלטה.

3 .

לבקשתי, הגישו הצדדים את עמדותיהם לעניין אופן הסיווג הנכון של ההליכים. מן התגובות שהוגשו עולה, כי יוזמי שני ההליכים טוענים כי עומדת להם זכות ערעור על ההחלטה, ואילו המשיב 1, רוכשי החללים וכונס הנכסים הרשמי סבורים כי נדרשת קבלת רשות ערעור. כפי שיובהר מיד, סבורני כי הדין בעניין זה עם יוזמי ההליך, כלומר - כי ההחלטה מושא ההליכים שבכותרת מהווה "פסק דין" אשר הערעור עליו הוא בזכות.

4.

כידוע, על החלטות הניתנות במסגרת הליכי פירוק חלים דיני הערעור הרגילים, ובכלל זה ההבחנה בין "פסק-דין" הנתון לערעור בזכות לבין "החלטה אחרת" שהערעור עליה טעון רשות ( סעיף 291 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983).

כאשר מכריע בית המשפט של הפירוק במחלוקת תחומה המהווה "יחידה דיונית" אשר עומדת בפני עצמה, הכרעה זו תיחשב "פסק דין" וזאת אף אם הליכי הפירוק בכללם טרם באו אל קיצם ( למשל, רע"א 627/88 סולל בונה בע"מ נ' אחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ , פ"ד מב ( 4) 393 (1989); רע"א 2549/09

חברת אי.סי.אמ. יצרני מיזוג אוויר בע"מ

נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (28.7.2010), פיסקה 5; רע"א 7213/12 שטיחים בסנטר ב.ש. בע"מ נ' אייס אוטודיפו בע"מ (10.12.2012)).

5.

הבקשה אשר הוגשה לבית המשפט של פירוק הוכתרה על ידי דיירי הפרויקט כבקשה לביטול החלטת האישור. ואכן, בית משפט זה קבע לא אחת כי ניתן לבטל פסק דין חלוט של בית משפט אזרחי במקרים בהם שיקולי הצדק גוברים על שיקולי הסופיות, וזאת בהתקיים עילות תקיפה קונקרטיות ומצומצמות (ראו, דנ"א 4546/96

חוף גיא נ' חברת מקורות בע"מ

(14.5.1997) ; ע"א 4682/92 עיזבון המנוח שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ , פ"ד נז (3) 366, 371 (2003) (להלן: עניין שעיה )). בהיבט הדיוני נקבע, כי בקשה לביטול פסק דין חלוט יש להגיש כהליך חדש בבית המשפט שנתן את פסק הדין ולא ניתן להסתפק בהגשת בקשה במסגרת ההליך הקודם (עניין שעיה , עמ' 372-373; בר"ם 2582/06

פריג' נ' עיריית אילת

(29.6.2006) , פיסקאות 5 ו-7).

6.

בע"א 9369/12 איבי נ' צ.א.מ.א. הובלות דלק בע"מ (22.7.2014) (להלן: פרשת איבי ) דן בית משפט זה בערעור על החלטה שעניינה ביטול צו פירוק חלוט שניתן על ידי בית המשפט שעל הפירוק. הליך הביטול הוגש על ידי בעל דין שלא היה צד להליכי הפירוק. בין היתר דן בית המשפט באופן שבו יש להגיש הליך כאמור ובהשפעת הדרך הדיונית הננקטת על סיווג ההחלטה:

"...פתיחת ההליך במקרה זה הייתה צריכה להיות במתכונת של הגשת תובענה נפרדת וחדשה

(שאף מחויבת, כמובן, בתשלום אגרה). המערער לא עשה כן אלא הגיש בקשה במסגרת הליך הפירוק (בתיק פר"ק 6432-12-08 ) [פורסם בנבו]. מבחינה זו, הדיון בה היה "לפנים משורת הדין". יתרה מכך, לבחירה בהליך לא נכון בבית המשפט המחוזי יש השלכות דיוניות גם לגבי ההליך דנן. משנתן בית המשפט המחוזי החלטה בבקשה במסגרת אותו הליך לאחר מתן פסק הדין, הרי שהחלטתו היא בחזקת "החלטה אחרת" (בדומה להחלטה בבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד), ולכן ניתן היה לערער עליה רק ברשות (ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי

106-105 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין )). המערער לא עשה כן - אלא הגיש ערעור, וזה אינו יכול להתקבל כבר מן הטעם שלא הייתה זכות להגישו." ( שם , פיסקה 18. ההדגשות במקור).

7.

על פני הדברים ניתן היה לסבור כי ההלכה העולה מפרשת איבי חלה גם בענייננו, לאמור: משבקשת הביטול הוגשה ונדונה במסגרת הליך הפירוק לאחר שה סתיימה לכאורה ה"יחידה הדיונית" בסוגית אישור הסכם המכר, ההחלטה המכריעה בבקשת הביטול תהא משום "החלטה אחרת" אשר ניתן להשיג עליה רק ברשות. זו אכן העמדה אשר הובעה על ידי המשיב 1 ועל ידי הכונס הרשמי.

ואולם, סבורני כי נסיבות המקרה דנן שונות מנסיבותיה של פרשת איבי , וכי הנסיבות השונות מובילות לתוצאה משפטית שונה בסוגית הסיווג. כוונתי לכך, שבפרשת איבי מדובר היה בבקשה לביטול פסק דין חלוט (צו פירוק) בהליך אשר הגיע לקיצו, ועל כן הבקשה אשר הוגשה נבחנה על ידי בית המשפט בהתאם לכללים החלים ביחס לסיווג החלטות הניתנות לאחר סיום הדיון (ראו, ח' בן-נון וט' חבקין הערעור האזרחי (מהדורה שלישית, 2012) 135). בענייננו לעומת זאת, החלטת האישור ניתנה בשים לב "להתחייבות הצדדים כי עסקת המכר מתבצעת בכפוף לטענה אפשרית של צדדי ג' לזכויות בחללים" (פיסקה 6 להחלטה). כך, עיון בפרוטוקול הדיון מיום 5.1.2010, בגדרו ניתנה החלטת האישור, מעלה כי המשיב 1 הבהיר לבית המשפט כי "אם יבוא צד ג' או דייר אחר ויטען שיש לו זכויות, יוכל לטעון וההחלטה בבקשה דהיום אינה מונעת התמודדות של רוכשים על הזכות". ואילו אחד מרוכשי החללים - המשיב 5 בע"א 4920/14 - אמר לפרוטוקול כי "ברור לי היטב כי שכנים אחרים עשויים לטעון טענות לזכויות בחללים". ואכן, בהחלטת האישור צוין מפורשות כי היא ניתנת "לאור הבקשה וההבהרות שניתנו על ידי הצדדים " (ההדגשה שלי - ג'ל').

8.

עינינו הרואות, כי כבר במסגרת הדיון בבקשה לאישור הסכם המכר הכירו הצדדים בכך שיש גורמים נוספים, ובפרט דיירים, המעוניינים בסוגית המכר, ובכך שלצדדים אלה תהיה זכות להשמיע את טענותיהם בפני בית המשפט בהמשך הדרך. מתווה זה קיבל ביטוי בגדר החלטת האישור, כאמור לעיל. מבחינה זו ניתן לראות את החלטת האישור כהחלטה אשר מפצלת את הדיון בסוגית המכר לשני שלבים - זה שהסתיים בהחלטת האישור, וזה שיתקיים בעתיד ויכריע בטענותיהם המהותיות של הצדדים השלישיים (ככל שיוגש הליך מתאים). דומה כי היגיון זה עמד אף בבסיס תהייתו של בית המשפט המחוזי, במסגרת המרצת הפתיחה אשר הוגשה לו, מדוע לא יימחק ההליך ותוגש, תחתיו, בקשה מתאימה לבית המשפט של פירוק. ואמנם, משהסוגיה הובאה לפניו דן בית המשפט של פירוק בטענות הדיירים והכריע בהן לגופן.

יוצא איפוא, כי אף שהטרמינולוגיה אשר ננקטה הייתה טרמינולוגיה שעניינה ביטול החלטת האישור, הרי ש מבחינה מהותית חורגת ההחלטה מושא דיוננו מדלת אמותיה של החלטה בבקשת ביטול, ומהווה מעין החלטה משלימה להחלטת האישור, תוך שהיא מכריעה במחלוקת מהותית נוספת שלא נדונה בשלב הראשון. מבחינה זו דומני כי ההחלטה מסיימת יחידה דיונית חדשה או משלימה, ועל כן יש לסווגה כ"פסק דין" אשר הערעור עליו הינו בזכות. בנסיבות אלה, אף בעובדה שבית המשפט של פירוק עשה שימוש במונח "עיון חוזר" אין כדי להטות את הכף לעבר קביעה הפוכה.

9.

ומכאן - לסוגית הארכת המועד להגשת ערעור מטעם המבקש בבש"א 4948/14. משהכרעתי כי עסקינן בערעור בזכות, הרי שבקשת הארכה מטעם המבקש הוגשה באיחור של יום אחד בלבד ביחס למועד הקבוע בדין. לאחר שעיינתי בבקשת הארכה ובתגובות אשר הוגשו לה, ראיתי להיעתר לבקשה וזאת מן הטעמים המצטברים הבאים: ראשית , משך האיחור הקצר; שנית , הסברו של המבקש לאיחור, שעניינו פנייה ללשכה לסיוע משפטי לצורך קבלת ייצוג בהליך הערעור. ודוק: לא נעלם מעיניי כי בקשת הארכה המקורית לא כללה פירוט לגבי מועד הפנייה ללשכה לסיוע משפטי. ואולם כך או אחרת, עצם הצורך לבצע פנייה כאמור מהווה נסיבה אשר יש בה כדי להקשות, ולוּ במידת מה, על הגשת ההליך הערעורי במועד ביחס למצב הדברים הרגיל. שלישית , העובדה כי קיים ערעור תלוי ועומד על ההחלטה (ע"א 4920/14). נתון זה מהווה שיקול ממשי התומך במתן הארכה המבוקשת, שהרי ההחלטה טרם הפכה חלוטה וממילא לא יכולה להיווצר אצל המשיבים הסתמכות לגיטימית באשר לסופיותה. רביעית , העובדה שההליך אשר מתבקשת ארכה להגשתו הינו ערעור בזכות, להבדיל מבקשת רשות ערעור (כפי שקבעתי לעיל), ובכגון דא יש ליתן משקל מוגבר לזכות הגישה לערכאות.

10.

התוצאה היא כי ע"א 4920/14 הוגש כערעור בזכות כדין, והטיפול בו יימשך כסדרו; וכי בקשת הארכה בבש"א 4948/14 מתקבלת. בנסיבות העניין מורה אני כדלקמן:

א.

על רקע חילוקי הדעות בין המבקש בבש"א 4948/14 לבין בא כוחו לעניין כתב הערעור אשר הוגש לתוך תיק הארכת המועד והבקשות אשר הוגשו בעניין זה, יגיש המבקש כתב ערעור מתוקן (וכן בקשה לפטור מעירבון, ככל שהוא חפץ בכך) עד ליום 9.8.2015 . עם הגשת הערעור תפתח המזכירות תיק מתאים ותביא אותו לפניי ללא דיחוי.

ב.

ע"א 4920/14 והערעור אשר יוגש מטעם המבקש בבש"א 4948/14 יישמעו במאוחד וייקבעו על ידי יומן בית המשפט לא יאוחר מיום 30.11.2015 .

ג.

אין צו להוצאות.