בש"א 1837/15 טבע הדברים החברה לחקר האדם והסובב בע,מ נ. בנק מרכנתיל דיסקונ

1.

בבקשה שבפניי עותרת המבקשת למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 29.12.2014 ועל החלטתו מיום 13.1.2015 בה נדחתה בקשתה לביטול פסק הדין. בפסק הדין אשר ביטולו התבקש נדחה ערעור שהגישה המבקשת על פסק דין של בית משפט השלום בהרצליה, אלא שלטענת המבקשת פסק הדין ניתן מחמת מרמה ועל כן יש לבטלו.

כפי שציינתי בהחלטה מיום 15.3.2015 הבקשה, ככל שהיא נוגעת להשגה על ההחלטה בבקשה לביטול פסק הדין, הוגשה כשלושה שבועות לאחר חלוף המועד להגשת ההליך הערעורי. על פי הטענה איחור זה נגרם מחמת מצבו הרפואי של מנהלה של המבקשת. בקשה זו נטענה ללא פירוט הולם והתבקשה השלמה בעניין, ולאחר שעיינתי בהשלמה שהוגשה, בתגובת המשיב - המתנגד לבקשה - בתשובת המבקש ובכל החומר שבתיק הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

2.

בבקשה נטען כאמור כי העיכוב בהגשת ההליך נבע ממצבו הרפואי של מנהל המבקשת. איני מפקפקת בטענות מנהלה של המבקשת בדבר מצבו הרפואי ושלוחים לו איחולי החלמה שלימה, אך סבורני כי אין בטענות שהועלו בעניין זה כדי להרים את הנטל להוכיח כי התקיימו בענייננו "טעמים מיוחדים" המצדיקים מתן ארכה.

לא ניתן להתעלם בהקשר זה מטענת המשיב לפיה בעקבות מכתב אשר נשלח למבקשת ביום 25.1.2015 בהמשך לפסק הדין, פנה מנהלה של המבקשת ביום 29.1.2015 לבא-כוח המשיב, וכי משא-ומתן התנהל ביניהם מאותו היום ועד ליום 11.3.2015, אז הודיע מנהלה של המבקשת למשיב כי הוא מתעתד להשיג על ההחלטה הדוחה את בקשתו לביטול פסק דין.

בתשובה שהגיש המבקש במענה לנטען בהקשר זה ציין הוא כי מדובר היה בסך הכל "בכמה מיילים קצרים ושתי שיחות טלפון". דהיינו, גם מנהלה של המבקשת אינו מכחיש כי לא היה במצב של חוסר תפקוד כללי וכי מסוגל היה לשוחח ולכתוב הודעות דואר אלקטרוני, ואם כך הם הדברים היה עליו להבהיר מדוע לא הגיש טרם חלוף המועד להגשת ההליך וטרם שהתגבש אינטרס המשיב בדבר סופיות ההחלטה, בקשה קצרה למתן ארכה להגשת ההליך הערעורי עד להתייצבות במצבו הרפואי (אותה יכול היה להגיש באמצעות שליח). הבהרה כאמור לא נכללה גם בתשובה שהוגשה כאמור, ועל כן לא ניתן לקבוע כי בשל נסיבות חיצוניות שלא היו בשליטת המבקשת או מי מטעמה לא יכולה היתה היא להגיש את בקשת הארכה טרם המועד אשר בו הוגשה הבקשה בפועל.

לכך יש להוסיף כי לאחר עיון בחומר שבפניי סבורני כי גם סיכויי ההליך אינם תומכים בהיעתרות לבקשה, שכן על פי ההלכה הנוהגת המבקש לבטל פסק דין מחמת מרמה נדרש להגיש תובענה נפרדת וחדשה בעניין לבית המשפט אשר בו ניתן פסק הדין, וככלל אין להגיש בקשה כזו בגדר ההליך בו ניתן פסק הדין כפי שנעשה על ידי המבקש בענייננו (ראו: בר"ם 2582/06 פריג' נ' עיריית אילת (29.6.2006); רע"א 2066/10

ג'אבר נ' מימון , פסקה 7 (11.8.2010); ע"א 9369/12 איבי נ' צ.א.מ.א הובלות דלק בע"מ , פסקה 3 (21.5.2013); ע"א 2751/11

דביר נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל , פסקה 9 (3.7.2011)).

מכל הטעמים המפורטים לעיל, הבקשה להארכת מועד נדחית.

המבקשת תישא בהוצאות המשיב, ובנסיבות העניין ולפנים משורת הדין יועמדו אלו על סכום מתון של 1,000 ש"ח.