רע"א 3417/12 יובל תמיר נ. נובה ארנה

בנסיבות העניין ולאור מסקנתי שלהלן, לא ראיתי צורך בקבלת התייחסות נוספת מטעם המערערת לשאלת הסיווג.

בע"א 3832/10 מיטרני נ' מחלוף (טרם פורסם, 10.8.2010) דנתי באריכות בהבחנה בין פסיקתא "מבהירה" (מתקנת) לבין פסיקתה "משקפת", ובהשלכותיה של הבחנה זו על סדרי הערעור. בין היתר נקבע שם כי כאשר בית המשפט עורך פסיקתה משקפת, מדובר בהחלטה טפלה להחלטה המקורית וניתן להשיג עליה בגדרי בקשת רשות ערעור; ואילו כאשר השופט שנתן את פסק-הדין עורך פסיקתה המבהירה את פסק-הדין או מתקנת אותו, דרך ההשגה על הפסיקתה – ערעור בזכות או ערעור ברשות – נגזרת מדרך ההשגה על ההחלטה המקורית.

בענייננו, המערערים הגישו ערעור בזכות בהסתמך על הטענה כי הפסיקתא אינה תואמת את פסק-הדין המקורי וכוללת קביעות מהותיות שלא נדונו ולא היוו חלק מן ההסכמה שהובילה למתן פסק-הדין. אלא שהבחירה במתווה הדיוני של ערעור בזכות מניחה מראש כי טענה ערעורית זו תתקבל, לאמור, כי יימצא שהפסיקתא אינה משקפת את פסק-הדין. בכך יש לטעמי משום קפיצת מדרגה במישור הדיוני, שאין לה הצדקה בנסיבות המקרה.

בשים לב לנסיבות וכן לעמדת המשיבים כפי שבאה לידי ביטוי בתגובותיהם, מצאתי לנכון להורות על שינוי סיווגו של ההליך לבקשת רשות ערעור. כמובן אין בכך כדי להביע עמדה כלשהי לגבי הטענה כי הפסיקתא אינה משקפת את פסק-הדין – טענה העומדת בלב הערעור – וההוראות לגבי המשך הטיפול בהליך תינתנה על-ידי שופט.

המזכירות תשנה אפוא את סיווגו של ההליך לבקשת רשות ערעור, ותתייק בתיק השופט את החלטתי-זו.