פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
3808/14
לפני:
כבוד השופט י' דנציגר
המבקשים:
1. מוחמד חמזה
2. עבד מחמוד חמזה
3. עלי מחמוד חמזה
4. אחמד מחמוד חמזה
5. אחמד מחמוד חמזה
6. אברהים אחמד חמזה
נ ג ד
המשיבים:
1. רשות הפיתוח - מינהל מקרקעי ישראל
2. האפוטרופוס לנכסי נפקדים
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי
חיפה מיום 7.5.2014 בת"א 12824-02-1,
שניתנה על ידי השופט ע' גרשון
בשם המבקשים:
עו"ד איימן אבורייא
החלטה
לפני
בקשת רשות ערעור על החלטת
בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ע' גרשון ) בת"א 12824-02-12 מיום 7.5.2014, בה נדחתה בקשת המשיבים למתן פסיקתה.
הרקע לבקשה והחלטת בית המשפט המחוזי מושא הבקשה
1.
ביום 25.12.2012 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי תביעה כנגד המשיב 1, רשות הפיתוח – מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המשיב 1 ), לתשלום פיצויי הפקעה. ביום 17.12.2013, לאחר שהתקיימו מספר דיונים במסגרת ההליך, הודיעו הצדדים לבית המשפט במהלך דיון שנערך לפניו כי הגיעו להסכם פשרה וביקשו ליתן לו תוקף של פסק דין. תוכן הסכמת הצדדים נרשם בפרוטוקול בית המשפט ובית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ונתן תוקף של פסק דין להסכמתם, אשר זו לשונה:
"הפיצוי בגין זכויותיהם של התובעים [המבקשים – י.ד.] בחלקות נשוא ההליך, ייקבע על פי המתווה שנקבע בנוהל המיטיב של מנהל מקרקעי ישראל (נוהל 44.03). חוות דעת שמאית מטעם השמאי הממשלתי תיערך ותימסר לתובעים תוך 15 ימים מהיום.
הסכום שייקבע על פי חוות הדעת, ישולם לתובעים באמצעות באי כוחם, תוך 30 ימים לאחר שתתקבל חוות הדעת ע"י ב"כ הצדדים."
2.
ביום 27.4.2014 קיבלו המבקשים את התחשיב שערך המשיב 1 על פי הסכם הפשרה, לו ניתן כאמור תוקף של פסק דין, בו הוערך סכום הפיצוי המשוערך ליום 20.1.2014 בסך של 2,437,316 ש"ח. לשיטת המבקשים, תחשיב זה אינו תואם את הסכם הפשרה שהושג בין הצדדים, שכן חישוב סכום הפיצוי המשוערך בהתאם לנוהל 44.03 של רשות מקרקעי ישראל (להלן: נוהל 44.03 ), ובפרט לפי סעיף 8.1.2 לנוהל 44.03, מלמד כי סכום הפיצוי לו הם זכאים, לטענתם, הוא 3,865,556 ש"ח. משכך, פנו המבקשים לבית המשפט המחוזי בבקשה לקבלת פסיקתה אשר תורה למשיב 1 "לחשב מחדש את סכום הפיצוי המגיע להם וזאת בהתאם להוראות סעיף 8.1.2 לנוהל".
3.
ביום 7.5.2014 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת הפסיקתה, לאחר שקבע
כי אין הצדקה לעריכת פסיקתה בנסיבות העניין, מאחר והסכם הפשרה, לו ניתן תוקף של פסק דין, ברור ואין כל צורך להבהירו. עוד הדגיש בית המשפט כי מאחר שבהסכם הפשרה לא נקבע סכום הפיצוי, הרי שאין כל מקום ליתן בשלב זה פסיקתה הנוקבת בסכום פיצויים קונקרטי. בהקשר זה, העיר בית המשפט המחוזי כי דומה שהמבקשים אינם מעוניינים בהבהרת פסק דינו, אלא חפצים כי יורה למשיב 1 לחשב את סכום הפיצוי באופן העולה בקנה אחד לטעמם עם נוהל 44.03 ועם הסכם הפשרה – שכן, לשיטת המבקשים, המשיב 1 לא עשה כן – ומשכך, עליהם לפתוח בהליך אחר, שכן בקשת פסיקתה אינה ההליך המתאים בנסיבות העניין.
4.
מכאן בקשת הערעור לפני, בה טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי שגה בעת שדחה את בקשתם למתן פסיקתה, לאחר שהמשיב 1 חישב את הפיצוי לו הם זכאים שלא על פי נוהל 44.03, ובניגוד להוראת פסק דינו של בית המשפט המחוזי.
דיון והכרעה
5.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובהחלטתו מושא הבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות,
אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבים .
6.
כידוע, הלכה היא כי פסיקתה היא תמצית ההחלטה שניתנה, המפרשת את ההכרעה ללא נימוקים, כאשר עליה לשקף את התוצאה האופרטיבית של ההחלטה ללא שינוי, גריעה או תוספת [ראו: רע"א 3110/04 דוד נ' מלצר , פסקה 4 (31.5.2005); רע"א 426/09 עפיפה סאלח נ' חברת אזהר, חברה לפיתוח נכסים , פסקה 14 (20.7.2009) ; יואל זוסמן סדר הדין האזרחי 523 (מהדורה שביעית, 1995) (להלן: זוסמן ); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 631-627 (מהדורה אחת עשרה, 2014)]. מכאן שבמקרה בו נתן בית המשפט החלטה, או פסק דין, אשר תוצאותיהם האופרטיביות ברורות, אין הכרח כי לאחר מכן יידרש להוסיף וליתן פסיקתה, שהרי לפסיקתה אין קיום עצמאי ואין מטרתה להוסיף על החלטה או פסק דין שניתנו, או להרחיבם, כל שכן לשנותם [ראו: רע"א 3417/12 תמיר נ' נובה ארנה בע"מ (בפירוק) , פסקה 6 (28.10.2012) (להלן: עניין תמיר ); בש"א 7132/94 בנק מזרחי נ' תעשיות מרסי עפולה , פ"ד מט(1) 532, 537 (1995)]. כך עולה גם מלשון תקנה 198(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובעת כי "על סמך החלטה שניתנה מותר לערוך פסיקתה...", באופן המלמד כי עריכת פסיקתה הינה פעולה שבשיקול דעתו של בית המשפט, ואין הוא מחויב לבצעה בכל מקרה ומקרה. ודוק, תכליתה של הפסיקתה אינה לשמש כלי לאכיפת ביצוען של הוראותיו האופרטיביות של פסק הדין, במידה ואלה ברורות, אלא להבטיח כי הוראות אלה אכן תהיינה ברורות, כך שלא יהיה קושי לבצען [ראו: ע"א 3832/10 מיטרני נ' מחלוף , פסקה 8 (10.8.2010) (להלן: עניין מיטרני )].
7.
בענייננו, פסק דינו של בית המשפט המחוזי, על תוצאתו האופרטיבית, ברור ואינני סבור כי הוא בא בגדרם של אותם מקרים חריגים בהם יש מקום ליתן פסיקתה החורגת משימושה ככלי המשקף רק את תוצאתו האופרטיבית של פסק הדין, ומשמשת אמצעי להבהרתו ופירושו. במקרה דנן אין כל קושי לממש את פסק הדין כהלכה ללא כל פעולה פרשנית נוספת מצד השופט היושב בדין [ראו: עניין תמיר , פסקה 6; רע"א 9643/09 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' א.ד.י. מערכות סטריאו ואזעקות לרכב בע"מ , פסקה ח' (23.12.2009) (להלן: עניין מתן י ) ; עניין מיטרני , פסקה 9 והאסמכתאות הנזכרות שם]. שהרי, טענת המבקשים בבקשה שלפני איננה נוגעת לפרשנות הוראות פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אלא לעצם ביצועו בפועל על ידי המשיב 1. טענת המבקשים, היא כי "החישוב בוצע שלא בהתאם להוראות הנוהל שסוכם בין הצדדים", קרי כי התחשיב שערך המשיב 1 כלל לא נשען על הוראות נוהל 44.03 וכלל לא קיים את הוראותיו הברורות של פסק הדין (ולא כי טעה בפרשנותן או ביישומן), כך על פי
המבקשים. עוד יש להוסיף, כי משעה שהסכם הפשרה לא נקב בסכום פיצויים מדויק ואף לא הגדיר את האופן בו יערך תחשיב הפיצויים במסגרת יישום נוהל 44.03, סבורני כי צדק בית המשפט בקובעו כי בנסיבות העניין אין מקום לקבוע קביעות אלה במסגרת פסיקתה, כפי שמעוניינים המבקשים כי ייעשה, שכן אין הפסיקתה שבה ופותחת את ההליך או מהווה מקצה שיפורים שלו [השוו: עניין מתן י , פסקה ח'].
8.
ודוק, כפי שהטעים בית המשפט המחוזי, עומדת למבקשים הזכות לפתוח בהליך מתאים להעלאת טענתם כנגד המשיב 1, כי הלה נמנע מלקיים את הוראות הסכם הפשרה, לו ניתן תוקף של פסק דין .
אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אינני עושה צו להוצאות.
ניתנה היום, ב' בתמוז התשע"ד (30.6.2014).
ש ו פ ט