רע"א 4322/22 ג'נרל מילס ישראל בע"מ נ. קבוצת ממן אילת בע"מ

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט א' יקואל ) מיום 27.4.2022 בת"א 36975-11-19, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת לחתימה על פסיקתה.

רקע והשתלשלות העניינים

1.

בין המבקשת – ג'נרל מילס ישראל בע"מ, לבין המשיבה – קבוצת ממן אילת בע"מ, נתגלע סכסוך בקשר עם הסכם הפצה בו התקשרו השתיים, ואשר במסגרתו ניתנה לראשונה זכות בלעדית לשיווק מוצריה של האחרונה באזור העיר אילת. על רקע זה, הגישה המשיבה ביום 17.11.2019 תביעה נגד המבקשת בטענה להפרת הסכם ההפצה על ידיה, בה עתרה לפיצוי בגין נזקיה הנטענים בסך של כ-12 מיליון ש"ח.

במסגרת הליך זה, הגישה המשיבה ביום 10.5.2020 בקשה לסעד זמני אשר ימנע מהמבקשת לחלט ערבות בנקאית שהפקידה בידיה, בסך של 250,000 ש"ח (להלן: הערבות הבנקאית ). ביום 13.5.2020 התקיים דיון בבקשה האמורה, במסגרתו הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמות לפיהן ימנה בית המשפט מומחה לצורך בחינת חובה של המשיבה כלפי המבקשת, " וזאת מחוץ לעילות התביעה ". בתוך כך, הוסכם כי המומחה " ייתן הכרעתו בדבר חובה של [המשיבה] ל [מבקשת] בתוך 30 ימים מהמנוי ", וכי " החוב כפי שייקבע על ידי [המומחה] ישולם על ידי [המשיבה] תוך 30 ימים מיום מסירת הכרעת [המומחה] בדבר גובה החוב. זאת ללא קיזוזים, הפחתות או עיכוב ותוך, שכנזכר שנשמרות מלוא טענות הצדדים ". בנוסף, הוסכם כי ככל שהחוב לא ישולם במלואו ובמועדו, תוכל המבקשת לממש את הבטוחות שבידיה, לרבות הערבות הבנקאית, וזאת מבלי שהמשיבה תהיה רשאית להעלות טענות נגד מימושה. בתום הדיון, נתן בית המשפט קמא תוקף של החלטה להסכמות אליהן הגיעו הצדדים (החלטה זו תכונה להלן: ההחלטה מיום 13.5.2020 או ההחלטה המוסכמת ).

2.

בהתאם להחלטה המוסכמת, מינה בית המשפט קמא ביום 19.5.2020 את רואה החשבון בועז יפעת כמומחה חשבונאי לבחינת חובה של המשיבה כלפי המבקשת " מחוץ לעילות התביעה " (להלן: המומחה ). ביום 2.7.2020 הגישה המבקשת בקשה להורות למומחה להתעלם מטענות המשיבה בדבר הפרשי עמלות. ביום 15.7.2020 נתן בית המשפט החלטה לפיה לא מצא מקום להכריע במחלוקת זו, באשר " מינוי המומחה מהווה מהלך חיצוני לכתבי הטענות, הנשען על הסכמתם המפורשת של הצדדים לבחון חוב של [המשיבה] כלפי [המבקשת]". כן נקבע כי " מינוי המומחה, הנשען על הסכמת הצדדים, לא נועד לייצר מחלוקת נוספת שתובא להכרעה שיפוטית על חשבון תור המתדיינים האחר. במיוחד כך שעה שמדובר בהכרעה מתבקשת אל מחוץ לכתבי הטענות לעת הזו ".

בהמשך, לאחר שהמבקשת הודיעה כי לפנים משורת הדין היא מסכימה שהמומחה יבחן את הטענות לעניין הפרשי עמלות, נתן בית המשפט קמא ביום 28.7.2020 החלטה נוספת הקובעת כי " נוכח שמינוי המומחה נשען אך על הסכמתם של הצדדים ועליה בלבד – פתוחה מלפניהם הדרך לפעול למולו ככל שיחפצו וללא מעורבות נוספת של בית המשפט בגדרי חזית המריבה הקיימת ".

בחלוף מספר חודשים, ביום 6.12.2020, הגישה המשיבה בקשה להורות למומחה לערוך את תחשיב החוב לפי שתי חלופות, ולחילופין להקפיא את מינוי המומחה עד לבירור המחלוקת בין הצדדים בערכאה המתאימה. ביום 14.12.2020 קבע בית המשפט קמא כי " המתווה ביחס למומחה הובהר די בהחלטות קודמות שאינני יושב בדין בעניינן כערכאת ערעור. אף אין מלפניי בקשה לבטל את הסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של החלטה – ואין מדובר בדבר של מה בכך. מסקנות המומחה אינן מחייבות את הצדדים מלפניי, נחזה כי התקדמותו בפלח המוסכם עליהם תסייע בידם, וככל שתוותר מחלוקת בנושא הראויה בירור מלפניי, כ[ך] יהא בישיבה הקבועה " (שלוש החלטות אלו יכונו להלן: ההחלטות המאוחרות ).

3.

ביום 25.7.2021, בחלוף למעלה משנה מיום מינויו, הגיש המומחה את חוות דעתו לפיה חובה של המשיבה כלפי המבקשת עומד על 1,203,828 ש"ח. בסמוך לאחר מכן פנתה המבקשת למשיבה, ודרשה כי תשלם לה את החוב בהתאם לקביעת המומחה. משסירבה המשיבה לשלם את החוב, הגישה המבקשת ביום 26.8.2021 בקשה לחתימה על פסיקתה לפיה תחויב המשיבה לשלם לה סך של 1,203,828 ש"ח, כפי שקבע המומחה, וזאת בהתאם להסכמות הצדדים מהדיון שהתקיים ביום 13.5.2020 אשר קיבלו תוקף של החלטה שיפוטית (להלן: הבקשה או הבקשה למתן פסיקתה ).

המשיבה מצידה התנגדה לקבלת הבקשה תוך שהעלתה טענות שונות. בין השאר, נטען כי ההחלטה מיום 13.5.2020 עליה מסתמכת המבקשת לא קבעה סכום ספציפי לתשלום אלא רק הורתה על מינוי מומחה שיערוך תחשיבים; כי במסגרת ההחלטות המאוחרות, עליהן לא ערערה המבקשת, נקבע שמסקנות המומחה אינן מחייבות את הצדדים; וכי המומחה לא ביצע בחוות דעתו את הבדיקות להן התחייב בפני הצדדים וכן לא ענה על שאלות ההבהרה שנשלחו אליו, כך שממילא חוות הדעת שהגיש אינה סופית.

החלטת בית המשפט קמא

4.

ביום 27.4.2022 דחה בית המשפט קמא את הבקשה למתן פסיקתה. בפתח הכרעתו, ציין בית המשפט כי הפסיקתה המבוקשת היא בגדר "פסיקתה מבהירה", שכן הוא למעשה נדרש במסגרתה להבהיר כי המומחה שמונה הוא בבחינת "מומחה מכריע"; כי אין לצדדים זכות להפנות אליו שאלות הבהרה; וכי אין הוא נדרש להתייחס בחוות דעתו לבדיקות כאלה או אחרות. בית המשפט סבר כי אין מקום להכריע במחלוקות כאלה במסגרת פסיקתה, שכן לצורך כך נדרש דיון רחב ומעמיק יותר - הן בסוגיות הקשורות לפרוצדורה והן בסוגיות מהותיות.

5.

כך, בהיבט הפרוצדורלי – ציין בית המשפט ראשית כי חזית המחלוקת בין הצדדים כפי שהיא הוגדרה בכתבי הטענות, איננה כוללת מחלוקת בדבר חוב כספי של המשיבה למבקשת. לכן המסגרת הדיונית הקיימת איננה מתאימה להמשך דיון בנושא. בית המשפט העיר כי ההחלטה מיום 13.5.2020 שנתנה תוקף להסכמות הצדדים, " לא קנתה סמכות נמשכת להכריע בגדרי הליך זה בדבר גורלו של החוב, לגביו לא הוגשה תביעה בידי [המבקשת] ולא שולמה אגרה בהתאם " (פסקה 16 להחלטה).

עוד ציין בית המשפט כי גם במסגרת ההחלטות המאוחרות שנתן בנושא, הובהר כי " מינוי המומחה הוא פרי ההסכמה של הצדדים, מחוץ לעילות התביעה דנא והם רשאים לפעול למולו כהבנתם " (שם); וכי הדברים חלים מקל וחומר ביחס לבקשה דנן. זאת ועוד, בית המשפט ציין כי בין הצדדים קיימות מחלוקות לעניין אופייה וסופיותיה של חוות הדעת שהגיש המומחה – ובכלל זאת, האם היא מכריעה או לא; האם המומחה השלים את מלאכתו; והאם ניתן לשלוח לו שאלות הבהרה ובאיזה היקף. בית המשפט היה סבור כי במסגרת ההליך דנן אין לו יכולת לקבוע מסמרות ביחס למחלוקות אלה, ודאי שלא תחת האכסניה של בקשה למתן פסיקתה.

6.

בהיבט המהותי , הבהיר בית המשפט כי אף שמן ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים עולה לכאורה כי הם התייחסו למעמדו של המומחה כ"מומחה מכריע", עדיין עניין זה מעורר קושי מסוים. בתוך כך, צוין כי הצדדים אומנם נקטו בהסכמותיהם בביטוי "הכרעה" ביחס לקביעת המומחה מבלי שסמכותו סויגה, ואולם מנגד לא הובהר ברחל בתך הקטנה כי מדובר ב"מומחה מכריע", אשר אחרי קביעותיו לא יהיה ולא כלום. עוד ציין בית המשפט כי לפי הסכמת הצדדים, נקבע כי החוב ישולם לפי הכרעת המומחה, ללא קיזוזים, הפחתות או עיכוב, ותוך שמירת מלוא טענות הצדדים . בית המשפט ציין כי היקף שמירת הטענות הנזכרות ותחולתן אינו ברור מדברים אלה, ואין זה ברור האם שמירת הטענות כוללת בתוכה גם טענות ביחס למעמדו של המומחה.

7.

לצד דברים אלה, הוסיף בית המשפט קמא כי משמעות קבלת הבקשה היא קביעת סעד כספי לזכות צד, מבלי שהגיש תובענה כספית ומבלי ששילם אגרה כנדרש. בית המשפט ציין כי יש ממש בדברי המבקשת, לפיהם טענת המשיבה בשלב זה בדבר הצורך בהגשת תביעה נפרדת חותרת תחת הסכמת הצדדים; אולם הוא היה סבור כי ככל שנדרשת מעורבות שיפוטית נוספת בסוגיה על דרך של מתן צו אופרטיבי לתשלום, אין הדבר יכול להיעשות אלא במסגרת דיונית אחרת. כן הבהיר בית המשפט כי משניסיונו לסייע לצדדים לפתור מחלוקת נוספת ביניהם לא צלח ונוצרו מחלוקות המשך, קצרה ידו מלהוסיף ולסייע להם בפתרון המחלוקת.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

עיקר טענות הצדדים

8.

לטענת המבקשת, שגה בית המשפט קמא בהחלטתו לדחות את הבקשה למתן פסיקתה. לגישתה, מנוסח הסכמות הצדדים אשר קיבלו כזכור תוקף של החלטה שיפוטית, עולה בבירור כי הצדדים התכוונו שקביעת המומחה ביחס לגובה החוב תהא מכרעת. לא זו אף זו, המבקשת סבורה כי אף אם לא היה ברור מלשון הסכמות הצדדים כי מדובר במומחה מכריע, הרי שעדיין לא היה בכך כדי להצדיק את דחיית הבקשה למתן פסיקתה. זאת מאחר שהוסכם מפורשות כי על המשיבה לשלם את החוב כפי שייקבע על ידי המומחה בתוך 30 יום ממסירת הכרעתו, וזאת "ללא קיזוזים, הפחתות או עיכוב".

עוד גורסת המבקשת כי גישת בית המשפט קמא – לפיה עצם העלאת טענות בנוגע למעמדו של המומחה מונעת ממנו לחתום על הפסיקתה – אינה יכולה לעמוד, וכי היה עליו להכריע בטענות הצדדים לגופן. בהקשר זה היא טענה, בין היתר, כי בניגוד לטענות המשיבה, עולה מנוסח הסכמות הצדדים בבירור כי אין מקום למשלוח שאלות הבהרה, ולמעשה אף המשיבה עצמה זנחה את שאלות ההבהרה ששלחה למומחה ולא פעלה לקבלת מענה להן. כך גם נטען כי אין ממש בטענות המשיבה לעניין ההשלמות הדרושות לחוות הדעת, שכן במסגרת ההסכמות בין הצדדים לא נקבע דבר בנוגע לאופן שבו יערוך המומחה את הבדיקה, וניתן לו חופש פעולה מלא לשם בחינת החוב. אשר על כן, סבורה המבקשת כי היה מקום לדחות את טענות המשיבה ולהיענות לבקשתה למתן פסיקתה.

אשר לקביעת בית המשפט קמא לפיה לא ניתן לקבל את הבקשה למתן פסיקתה מאחר שהיא עוסקת בסוגיה החורגת מחזית המחלוקת בין הצדדים, נטען כי מרגע שנתן בית המשפט קמא תוקף של החלטה להסכמות הצדדים במסגרת ההליך שמתנהל בפניו, ברור כי היה עליו לחתום גם על הפסיקתה המאפשרת את מימושה של אותה החלטה. לגישת המבקשת, לו היה בית המשפט קמא סבור כי אין לדון בסוגיה מאחר שאין היא חלק מחזית המחלוקת בהליך שלפניו, היה עליו להימנע מלדון בה מלכתחילה, וודאי שלא לתת תוקף של החלטה שיפוטית להסכמות הצדדים.

לבסוף, טוענת המבקשת כי דחיית הבקשה למתן פסיקתה וחיובה בהגשת תביעה נפרדת ביחס לחוב המשיבה כלפיה צפויה להביא לבזבוז זמן ומשאבים, הן של בית המשפט והן של המבקשת; וכי על אף שלשיטתה לא מוטלת עליה החובה לשלם אגרה, היא מסכימה לעשות כן ככל שיסבור בית המשפט כי יש בכך צורך.

9.

מנגד, המשיבה סומכת את ידיה על החלטת בית המשפט קמא, וחוזרת על עיקר הטענות שהועלו על ידיה בהליך קמא. בתוך כך טענה המשיבה תחילה כי במסגרת ההחלטות המאוחרות, בית המשפט קמא הבהיר כי מינוי המומחה הוא בגדר הסכמה בין הצדדים בלבד, המצויה מחוץ לעילות התביעה בתיק ואינה מחייבת את הצדדים. בהתאם, המשיבה סבורה כי ההחלטות המאוחרות שינו למעשה את ההחלטה מיום 13.5.2020, וקבעו כי היא אינה מחייבת את הצדדים. משכך, ככל שהיו למבקשת השגות לעניין זה, היה עליה לערער על החלטות אלה.

כן נטען כי ממילא ההחלטה מיום 13.5.2020 לא קבעה סכומים ספציפיים אלא אך הורתה על מינוי מומחה מוסכם שיערוך תחשיבים, ולכן לא ניתן לחתום על בסיסה על הפסיקתה המבוקשת. באשר למחלוקות שהתעוררו בין הצדדים בדבר מעמדה ותוקפה של חוות דעת המומחה, טוענת המשיבה כי לא יכול להיות ספק שהצדדים רשאים לשלוח למומחה שאלות הבהרה על מנת שיבהיר קביעות בחוות דעתו; וכי היא לא זנחה את זכותה לדרוש מענה לשאלות ההבהרה ששלחה למומחה. כן חוזרת המשיבה על טענתה כי המומחה לא השלים את מלאכתו, שכן בניגוד להתחייבותו כלפי הצדדים, הוא לא ביצע את שתי הבדיקות אותן הוא נדרש לבצע בתחשיביו, אלא רק אחת מהן. המשיבה סבורה כי בכך גם חרג המומחה מסמכותו.

לצד דברים אלה, גורסת המשיבה כי צדק בית המשפט קמא כאשר קבע כי המחלוקת נושא הפסיקתה חורגת מחזית המחלוקת בין הצדדים בתביעה, ואף המבקשת טענה לכך במסגרת כתבי טענותיה בהליך קמא. לשיטת המשיבה, בבקשה למתן פסיקתה מבוקשת למעשה הכרעה בנושאים המצויים במחלוקת בין הצדדים ואשר טרם הובררו, וזאת מבלי שהמבקשת שילמה אגרה כנדרש ומבלי שניתנה למשיבה זכות טיעון כנדרש. בשולי הדברים הוסיפה המשיבה כי המבקשת כבר חילטה את הערבות הבנקאית ובכך למעשה מימשה את הסעד היחיד אותו יכלה לקבל בהתאם להחלטה מיום 13.5.2020; כי גובה החוב הנטען בפסיקתה אינו מביא בחשבון את סכום הערבות הבנקאית שחולטה; וכי לו הייתה חוות דעת המומחה – מכריעה, עדיין הייתה למשיבה זכות לקזז מהסכום שנקבע את חובות המבקשת כלפיה.

דיון והכרעה

10.

כפי שיפורט להלן, לאחר שעיינתי בטענות הצדדים מזה ומזה, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור.

תקנה 133 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 מעגנת את סמכותו של בית המשפט למתן פסיקתה " שתכיל את מספר התיק, מועד ההחלטה, שמות בעלי הדין ומענם, הסעד או ההכרעה האחרת שניתנו והוצאות המשפט שנפסקו " (יוער כי סמכות זו עוגנה בעבר בתקנה 198 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר נוסחה דומה).

11.

לצורך הכרעה בבקשה לחתימה על פסיקתה, יש לתת את הדעת לשתי הבחנות: הבחנה בין פסיקתה המשקפת במדויק את ההכרעה נושא פסק הדין או ההחלטה, לבין פסיקתה "מבהירה", שלא רק משקפת את ההכרעה אלא גם מבהירה אותה; והבחנה בין פסיקתה הנותנת תוקף לקביעה של בית המשפט לבין פסיקתה הנותנת תוקף להסכמה בין הצדדים להליך.

12.

כפי שהבהיר בית משפט זה בעבר, הפסיקתה היא בגדר תמצית ההחלטה שניתנה, וככלל היא נועדה לשקף את התוצאה האופרטיבית של ההחלטה במדויק, ללא שינוי, גריעה או תוספת (ראו, למשל: רע"א 9643/09 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' א.ד.י. מערכות סטריאו ואזעקות לרכב בע"מ , פסקה ח (23.12.2009) (להלן: עניין מתן ); רע"א 3417/12 תמיר נ' נובה ארנה בע"מ (בפירוק) , פסקה 6 (28.10.2012) (להלן: עניין תמיר ); רע"א 3808/14 חמזה נ' רשות הפיתוח – מינהל מקרקעי ישראל , פסקה 6 (30.6.2014) (להלן: עניין חמזה ); רע"א 1837/19 בוכריס נ' המשבב עיבוד שבבי (1994) בע"מ , פסקה 9 (29.8.2019) (להלן: עניין בוכריס )).

יחד עם זאת, במקרים חריגים עשויה הפסיקתה לשמש גם ככלי לצורך הבהרתה ופרשנותה של ההחלטה המקורית, וזאת – תוך הכרעה במחלוקות שנתגלעו בין הצדדים לעניין זה. גם במקרים אלה " אין הפסיקתה שבה ופותחת את ההליך או מהווה לו מקצה שיפורים " (ראו: עניין תמיר , בפסקה 6. כן ראו: עניין מתן , בפסקה ח; עניין חמזה , בפסקה 7).

13.

כפי שהובהר לעיל, פסיקתה יכולה להתייחס לפסק דין או החלטה שניתנו על ידי בית המשפט תוך הכרעה במחלוקת בין הצדדים להליך, והיא יכולה גם להתייחס להחלטה הנותנת תוקף להסכמה בין הצדדים (כפי שקרה במקרה נושא בקשת רשות הערעור דנן). להחלטה הנותנת תוקף להסכמת הצדדים יש – כפי שנפסק בעבר, פן הסכמי ופן שיפוטי. לכן, ניתן גם לאכוף אותה באחד משני מסלולים אפשריים:

במסלול הראשון, שבנוי על הפן ההסכמי, אפשר להגיש תביעה חדשה שעילתה הפרת ההסכם, והסעד שנתבע בה הוא אכיפתו. במסלול השני, שבנוי על הפן השיפוטי, אפשר לדרוש לאכוף את פסק הדין במישרין, בהוצאה לפועל או בהליך ביזיון בית המשפט (רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק , פ"ד נג(3) 337, 345 (1999); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 600-559 (מהדורה שתים עשרה, 2015) (להלן: " גורן ")) (עניין בוכריס , בפסקה 10. ראו גם: רע"א 5112/07 סיבוני נ' יזרעאלי , פסקה 7 (28.1.2008) (להלן: עניין סיבוני )).

הבחירה בין שני המסלולים הללו תלויה במידת הבהירות של ההחלטה המוסכמת: ככל שהוראותיה ברורות ומסוימות די הצורך, ניתן יהיה להורות על אכיפתה במסלול הישיר (שעשוי להיות כרוך בחתימה על פסיקתה לצורך הוצאתה של ההחלטה לפועל); ואילו במקרה שאין הוראותיה נהירות די הצורך, לא ניתן לעשות שימוש במסלול הראשון, ויהיה צורך בהגשת תביעה חדשה שעילתה בהחלטה המוסכמת (ראו: ע"א 1193/93 תשלו"ז השקעות בע"מ נ' עיזבון שנקר , פסקה 4 (19.6.1996) (להלן: עניין תשלו"ז ); עניין סיבוני , בפסקה 7; עניין בוכריס , בפסקה 10).

14.

מתי אם כן יש להיעתר לבקשה לחתימה על פסיקתה? ככלל, כאשר מדובר בפסיקתה המשקפת באופן מדויק את ההכרעה בפסק הדין או בהחלטה שניתנה, בית המשפט יחתום על פסיקתה הן כאשר מדובר בהכרעה במחלוקת בין הצדדים והן כאשר מדובר בפסק דין או בהחלטה הנותנים תוקף להסכמת הצדדים. אולם כאשר מדובר בפסיקתה מבהירה, יש מקום להבחין בין המקרים. בהחלטה שניתנה על ידי בית המשפט תוך הכרעה במחלוקת בין הצדדים, ניתן לשקול את האפשרות של מתן "פסיקתה מבהירה", שכן בנסיבות כאלה יש יתרון בכך שהשופט שנתן את ההחלטה יהיה גם זה שיבהיר אותה, תוך הכרעה במחלוקות הנוגעות לפרשנותה הנכונה (ראו: רע"א 5962/16 נווה נ' יוסף , פסקה 9 (21.11.2016); עניין בוכריס , בפסקה 12). ואולם, כאשר מדובר בהחלטה אשר אך נתנה תוקף להסכמות בין הצדדים, אין בהכרח יתרון של ממש בכך שבית המשפט שנתן את ההחלטה, יהיה גם זה שידון ויכריע במחלוקות שהתעוררו בין הצדדים ביחס לפרשנות ההסכמות ביניהם.

15.

במקרה דנן, פנתה המבקשת לאכיפה במסלול הישיר, והגישה בקשה למתן פסיקתה ביחס להחלטה שנתנה תוקף להסכמות הצדדים. הצדדים הסכימו כאמור למינוי מומחה אשר יבחן את חוב המשיבה כלפי המבקשת ויכריע לגביו בתוך פרק זמן קצוב; וכי החוב כפי שייקבע על ידיו ישולם על ידי המשיבה למבקשת בתוך 30 יום, ללא קיזוזים, הפחתות או עיכוב, ותוך שמירת מלוא טענות הצדדים.

אלא שלאחר מתן החלטה זו התגלעו בין הצדדים מחלוקות ביחס אליה. בין היתר, נחלקו הצדדים בסוגיות הבאות: האם המומחה שמונה הוא בגדר "מומחה מכריע" אם לאו? האם עומדת לצדדים הזכות לטעון נגד חוות דעת המומחה או לשלוח לו שאלות הבהרה? האם המומחה ערך את חוות דעתו כראוי או שמא נפלו בה פגמים? האם דרושות השלמות לחוות דעת המומחה? מענה לשאלות אלה נדרש בטרם תיחתם הפסיקתה, שכן הן עשויות להשליך על תוכנה.

עיון בנוסח ההחלטה המוסכמת מעלה כי אין בה מענה ברור וחד-משמעי ביחס לסוגיות אלה. כך למשל, ההחלטה עושה אומנם שימוש במונח "הכרעה" ביחס לקביעות המומחה, באופן שעשוי לרמוז על מעמדו כ"מומחה מכריע"; ואולם היא אינה קובעת מפורשות כי מדובר בחוות דעת סופית ומוחלטת, אשר לא ניתן להשיג עליה בשום דרך. כך גם לא ברור מההחלטה האם הצדדים הסכימו על משלוח שאלות ההבהרה למומחה או על אפשרות לחקור אותו על ממצאיו. לכך יש להוסיף כי ההחלטה המוסכמת לא התוותה קווים מנחים לעבודת המומחה ולאופן בו עליו לערוך את תחשיביו.

על כן, משהתעוררו בין הצדדים מחלוקות מהותיות ביחס לפרשנותה ואופן יישומה של ההחלטה המוסכמת, ובשים לב לכך שהוראותיה של ההחלטה המוסכמת אינן בהירות ומסוימות די הצורך באופן המאפשר את פתרונן של המחלוקות, הרי שהדרך הנכונה לפעול לאכיפתה היא במסגרת תביעה חדשה שעילתה בהחלטה המוסכמת (והשוו: עניין תשלו"ז , פסקה 4; עניין בוכריס , פסקה 11; רע"א 7593/19 בודה נ' משה אור ובניו חברה לבנין והשקעות , פסקאות 7-6 (11.12.2019). ראו גם: יואל זוסמן סדר הדין האזרחי 550 (מהדורה שביעית, 1995) (להלן: זוסמן )).

מסקנה זו מתחזקת גם לנוכח העובדה שההחלטה המוסכמת עוסקת במחלוקת צדדית בין הצדדים הנוגעת לחוב המשיבה כלפי המבקשת, אשר אינה מהווה חלק מחזית המריבה כפי שהוגדרה בכתבי הטענות בהליך קמא. אומנם, משבית המשפט נתן את ההחלטה במסגרת ההליך, לא הייתה מניעה עקרונית כי הוא יחתום על פסיקתה שתאפשר את הוצאתה לפועל של ההחלטה אילו היה מדובר במקרה בו הייתה הפסיקתה משקפת באופן ברור את ההחלטה. אולם, כאשר המסקנה היא כי בית המשפט אינו יכול לחתום על פסיקתה כאמור בטרם בירור עובדתי ומשפטי של המחלוקות שהתעוררו בין הצדדים ביחס להסכמות ביניהם, לא יהיה זה יעיל כי הבירור הזה ייעשה במסגרת ההליך הנוכחי.

אינני מקבלת בהקשר זה את טענת המבקשת לפיה חיובה בהגשת תביעה נפרדת צפוי להביא לבזבוז זמן ומשאבים. כפי שקבע בית המשפט קמא, נקודת המוצא בהליך עתידי זה תהיה קיומן של ההחלטה המוסכמת וחוות דעת המומחה, ונראה כי הוא יוכל לכן להתנהל במהירות וביעילות – לא פחות מאשר אילו הוא היה מתנהל בפני בית המשפט קמא שנתן את ההחלטה מלכתחילה.

16.

סוף דבר : בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ש"ח.