רע"א 1837/19תומר בוכריס נ. המשבב עיבוד שבבי (1994) בע"מ

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (כב' השופט מגן אלטוביה ) מיום 11.2.2019 בת"א 64492-03-16, שדחתה את בקשת המבקש לתת פסיקתה משקפת.

רקע עובדתי

1.

המשיבים 4–7 (להלן: " המשיבים ") והמבקש הם בעלי מניות באחוזים שונים בשלוש חברות העוסקות בעיבוד שבבי, הן המשיבות 1–3 (להלן: "החברות" ). מחלוקות התגלעו בין הצדדים והם יישבו אותן בהסדר גישור ביום 28.3.2016 (להלן: "הסדר הגישור" ). הסדר הגישור קבע מתווה להיפרדות הצדדים: המבקש יתפטר מתפקידיו בחברות ויעביר את מניותיו וזכויותיו בהן למשיבים כנגד תשלום ערכן הריאלי, בכפוף לקיזוז חובותיו ותשלומים נוספים שהוגדרו. סעיף ב' להסדר הגישור קבע שאת שווי החברות יעריך מומחה מוסכם מטעם הצדדים, רו"ח אורי כהן (להלן: "המומחה המוסכם" ), לפי מנגנון שפורט בהסדר הגישור. סעיף ח' קבע שחוות דעת המומחה המוסכם "תהא אחרונה ומכרעת והאמור בה יחייב את הצדדים ללא כל יכולת ערעור או השגה הן בהליך הגישור והן בכל הליך משפטי ו/או מעין משפטי" . סעיף י"ד קבע שהמבקש יעביר את מניותיו וזכויותיו למשיבים 4–7, ובתמורה הם יעבירו לו סכום כדלהלן:

יתרת שווי התמורה ל[מבקש], והכל כפי שיקבע בחוות הדעת הסופית, בניכוי והפחתת : (1) מחיר הרכישה כהגדרתו לעיל; (2) מחצית מחו"ז אליבו השקעות בע"מ (מחצית מהכספים שהועברו על ידי מי מהחברות לאליבו השקעות בע"מ); ו-(3) סכום השווה לאחוז האחזקות הישירות של [המבקש] בטומגי חלקי 66 (אחוז האחזקות של [המבקש] מתוך האחזקות של יחידי וקבוצת [המשיבה 1] כפול סך הכספים שהועברו על ידי מי מהחברות לטומגי (לא כולל כספים ששולמו על ידי מי מהחברות לטומגי בגין רכישת תוכנה מטומגי).

עוד סוכם שלמבקש ישולמו סכומים נוספים (להלן: "התשלומים הנוספים" ). הצדדים ביקשו מבית המשפט המחוזי לתת להסדר הגישור תוקף של פסק דין לפי סעיף 79ג(ח) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "התיק העיקרי" ). בית המשפט עשה כך ביום 31.3.2016 (להלן: "פסק הדין המתקף" ).

2.

למעלה משנתיים לאחר מכן, ביום 30.7.2018 הגיש המומחה המוסכם את הערכת השווי הסופית והמכרעת מטעמו. הוא העריך את שווי אחזקות המבקש בחברות בכ-22.2 מיליון ש"ח (להלן: "חוות הדעת" ). עם התשלומים הנוספים עמד הסכום הסופי שהמשיבים נדרשו לשלם לפי הסדר הגישור על כ-23.5 מיליון ש"ח, לפני קיזוז הסכומים שפורטו בסעיף י"ד. המשיבים לא השלימו עם חוות הדעת. לגישתם, היא לא נערכה על פי המנגנון שנקבע בהסדר הגישור, והמומחה המוסכם חרג מהסמכויות שהוקנו לו. בעקבות זאת הגישו המשיבים תובענה חדשה לבית המשפט המחוזי ביום 28.8.2018 (ת"א (כלכלית ת"א) 57040-08-18 (להלן: "התובענה החדשה" )) וביקשו לבטל את חוות הדעת ולמנות מומחה חדש שיעריך את שווי החברות. בית המשפט (כב' השופט מגן אלטוביה ) דחה את התובענה החדשה על הסף. ערעור לבית משפט זה על כך תלוי ועומד. לצידו הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע תשלום על סך 10 מיליון ש"ח, המהווה חלק מהתשלומים שמגיעים למבקש לפי הסכם הגישור ובהתאם לחוות הדעת. הבקשה התקבלה בחלקה, כאשר נקבע שהמשיבים יעבירו למבקש 7 מיליון ש"ח ויפקידו 3 מיליון ש"ח בקופת בית המשפט (ע"א 91/19 המשבב עיבוד שבבי (1994) בע"מ נ' בוכריס (21.3.2019) (כב' השופטת ענת ברון )).

3.

ביני לביני פנה המבקש לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן פסיקתה משקפת למימוש פסק הדין המתקף. בית המשפט קמא דחה את הבקשה ביום 10.10.2018. נקבע שאי אפשר לאשר פסיקתה שננקבו בה סכומים המבוססים על סעיף י"ד להסדר הגישור, הואיל וטענות נגד חוות הדעת עודן מתבררות בתובענה החדשה. להשלמת התמונה יצוין כי בית המשפט אישר ביום 31.10.2019 פסיקתה חלקית לעניין סעיף אחר בהסדר הגישור, שעניינו חלק מהתשלומים הנוספים.

4.

לאחר שהתובענה החדשה נדחתה על הסף, כמתואר לעיל, הגיש המבקש ביום 23.12.2018 בקשה נוספת למתן פסיקתה משקפת, ובה חיוב המשיבים לשלם את סכום שווי המניות. המשיבים הציעו בתגובה נוסח פסיקתה מטעמם. ביום 11.2.2019 דחה בית המשפט קמא את הבקשה למתן פסיקתה, וקבע שאת טענות המבקש לעניין תשלום שווי מניותיו יש לברר בתובענה חדשה. ההחלטה התייחסה לכמה סוגיות, ולענייננו חשובה בעיקר הקביעה הבאה:

מקובלת עליי עמדת המדינה על הנמקותיה כי כעת, במסגרת אותה תובענה תחת חסות הפטור מאגרה מועלות עובדות חדשות מאוחרות לפסק הדין, בקשר עם הסכם גישור/הסדר הפשרה, פרשנותו, ביצועו והכל במסגרת הליך שכונה בקשה לפסיקתא. משברור כעת כי אין הסכמה לשוב להליך הגישור, טענות בקשר עם אירועים שמאוחרים לפסק הדין, ביצועו, פרשנותו וכל כיוצא באילו, צריכות להתברר במסגרת תובענה חדשה תוך תשלום אגרה מתאימה. ההליך בתובענה זו הסתיים.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

5.

לשלמות התמונה אציין שנכון למועד כתיבת שורות אלה, שולמו למבקש כ-21 מיליון ש"ח, בין על דרך קיזוז חוב ובין על דרך תשלום. 3 מיליון ש"ח נוספים שהמבקש זכאי להם על פי הסדר הגישור, מעוכבים ומופקדים בבית משפט זה (בהתאם להחלטת השופטת ברון בע"א 91/19).

טענות הצדדים

6.

עיקר טענת המבקש היא שבמצב העניינים הנוכחי הדרך הראויה להביא למימוש הסדר הגישור היא על דרך פסיקתה. בטרם אביא את עיקר נימוקי המבקש, אעיר שספק בעיניי אם הם הובאו בתמציתיות כדרישת תקנה 430(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות" ). רבים מנימוקי הבקשה הובאו שוב ושוב, בשינויי נוסח קלים או כחיזוק לטענות שונות. מכל מקום, נימוקי המבקש נשענים על כמה אדנים: ראשית , נטען שהסדר הגישור ברור ומפרט את הדרך המוסכמת להוצאתו לפועל. המחלוקות אשר ליישומו נוגעות לאירועים שקדמו לפסק הדין המתקף – ועניינן היקף הסכומים המותרים בקיזוז לפי הסדר הגישור. על כן דרך המלך לביצועו היא אכיפה ישירה על יסוד פסיקתה משקפת. כך יתאפשר לפתוח תיק הוצאה לפועל למימוש הסדר הגישור, ומחלוקות על מימושו יוכרעו שם. חיזוק לאופן פעולה זה נמצא בפסיקתה חלקית שכבר ניתנה בתיק העיקרי לעניין התשלום הנוסף; שנית , נטען כי אם יימנע בית המשפט מהוצאת הסדר הגישור לפועל באמצעות פסיקתה, וחלף זאת יחייב הגשת תובענה חדשה, ייחלש מוסד הגישור ותוקפו המחייב, ובמובן מסוים ייחלש אף מעמד הפסיקתה; שלישית , נטען ש"חרב" שיפוטית בדמות פסיקתה היא האמצעי היחיד לגרום למשיבים לקיים את התחייבותם לפי הסדר הגישור, ושבינתיים המבקש שינה את מצבו לרעה; לבסוף , נטען שנפלו שגיאות עובדתיות בהחלטת בית המשפט קמא. על עניין זה אומר כבר עתה שאין בו כדי לשנות מהחלטתי, ולכן לא מצאתי להרחיב בו.

7.

המשיבים טוענים שלא ניתן לתת פסיקתה משקפת משום שיש בין הצדדים מחלוקות לעניין התשלומים המתחייבים מהסדר הגישור – מחלוקות הטעונות בירור בתביעה נפרדת: ראשית , נטען שנפלו כשלים רבים בחוות דעת המומחה המוסכם, וממילא יש לקזז מהסכומים הנקובים בה תשלומים שונים. למרות זאת, המבקש הגיש פסיקתה לקבלת מלוא התשלומים העולים מחוות הדעת והסדר הגישור ; שנית , נטען שהפסיקתה המבוקשת היא במהותה תביעה כספית של מיליוני ש"ח במסווה של בקשה טכנית. בהסדר הגישור אין הוראה המאפשרת פנייה לבית המשפט לצורך חתימת סכום התשלום הסופי, אלא הוסכם מתווה: לאחר פרסום חוות דעת המומחה המוסכם המשיבים ישלמו עבור מניות וזכויות המבקש בחברות, בכפוף לביצוע קיזוזים אשר קבועים בהסדר הגישור אך מאוחרים לו.

דיון והכרעה

8.

המחלוקת בין הצדדים עניינה הכלי המשפטי שבאמצעותו על המבקש לדרוש את שסוכם בהסדר הגישור שקיבל תוקף של פסק דין: פסיקתה או תובענה חדשה. לדידי, שאלה זו צריכה להיבחן בראש ובראשונה במשקפי כלי הפסיקתה, דהיינו מתוך תכליתה והיקפה. אקדים את המאוחר ואציין כבר עתה כי בנסיבות העניין, בין היתר – קיום החלטה שיפוטית המעכבת את העברת הסכום שטרם שולם למבקש על פי חוות דעת המומחה המוסכם (החלטת השופטת ברון בע"א 91/19) – לא מצאתי לקבל את בקשת המבקש לתת פסיקתה בעניינו.

9.

סמכות בית המשפט לתת פסיקתה משקפת מעוגנת בתקנה 198 לתקנות:

(א)

על סמך החלטה שניתנה מותר לערוך פסיקתה, שתכיל את מספר התיק, שמות בעלי הדין ומענם, הסעד או ההכרעה האחרת שניתנו בענין הנדון, וצו בדבר הוצאות המשפט; הפסיקתה יכול שתהא ערוכה לפי טופס 16 ויחתום עליה שופט או רשם; תאריך שימוע ההחלטה הוא התאריך לפסיקתה.

(ב)

הומצאה פסיקתה לבעל דין, רואים כאילו הומצאה לו ההחלטה גופה.

כלי משפטי זה הוא "תמצית של החלטה שניתנה, המפרשת את ההכרעה ללא נימוקים" (יואל זוסמן סדר הדין האזרחי 523 (שלמה לוין עורך, מהדורה שביעית, 1995) (להלן: "זוסמן" )). החלטה ופסק דין עשויים להכיל דיון משפטי ענף ורווי הנמקות, הפסיקתה היא הביטוי האופרטיבי שלהם: שיקוף התוצאה המעשית של ההחלטה ללא שינוי, למען נוחות מימושה (רע"א 426/09 סאלח נ' חברת אזהר, חברה לפיתוח נכסים , פסקה 14 (20.7.2009); רע"א 9643/09 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' א.ד.י. מערכות סטריאו ואזעקות לרכב בע"מ , פסקה ח' (23.12.2009)).

10.

בענייננו התבקשה פסיקתה בנוגע לפסק הדין המתקף, אשר נתן כזכור תוקף להסדר גישור בין הצדדים. יש לכך השפעה על אופן אכיפתו. בפסק דין שנותן תוקף להסכמה בין צדדים ממוזגות שתי תכונות, הן של הסכם והן של פסק דין ( זוסמן , עמ' 547). צד להליך שמבקש לאכוף פסק דין כזה, פתוחים לפניו שני מסלולים: במסלול הראשון, שבנוי על הפן ההסכמי, אפשר להגיש תביעה חדשה שעילתה הפרת ההסכם, והסעד שנתבע בה הוא אכיפתו. במסלול השני, שבנוי על הפן השיפוטי, אפשר לדרוש לאכוף את פסק הדין במישרין, בהוצאה לפועל או בהליך ביזיון בית המשפט (רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק , פ"ד נג(3) 337, 345 (1999); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 559–600 (מהדורה שתים עשרה, 2015) (להלן: "גורן" )). המסלול המתאים תלוי במידה רבה בבהירות פסק הדין או הסדר הפשרה שבבסיסו. אם ההוראות בהם ברורות ומסוימות, תיתכן אכיפה ישירה. אם לאו, יש להגיש תביעה חדשה שעילתה פסק הדין המוסכם (רע"א 5112/07 סיבוני נ' יזרעאלי , פסקה 7 (28.1.2008); ע"א 1193/93 תשלו"ז השקעות בע"מ נ' עיזבון שנקר , פסקה 4 (19.6.1996)).

11.

המבקש בחר במסלול אכיפה ישירה, ולכן ביקש מבית המשפט פסיקתה שיוכל לממש בהוצאה לפועל. האם הסדר הגישור בענייננו ברור ומסוים דיו להוליכו במסלול אכיפה ישירה? החלק בהסדר הגישור שעליו התבקשה פסיקתה קובע חיובים הדדיים של הצדדים במטרה להביא לסיום היחסים ביניהם. המבקש יעביר את מניותיו וזכויותיו למשיבים, והאחרונים ישלמו בתמורה את ערכן בקיזוז סכומים שפורטו בהסדר. שני רכיבים לא הוגדרו במפורש: ערך המניות והסכומים שיש לקזז ממנו. ערך המניות עבר לקביעת המומחה המוסכם. תובענה נגד קביעתו נדחתה, אך העניין תלוי ועומד בערעור שמתנהל בבית משפט זה. בית המשפט עיכב העברת כספים על בסיס קביעת המומחה (החלטת השופטת ברון בע"א 91/19). לכן אי אפשר לומר שערך המניות ברור דיו. אם אי אפשר לבקש פסיקתה, אין תוחלת בטענות המבקש על שינוי מצב לרעה וכדומה.

12.

זאת ועוד, פסיקתה היא נגזרת של פסק הדין, ועל כן עליה לשקף את שנקבע בו, ולעיתים אף להבהיר את קביעותיו (ראו יעקב שקד סדר הדין האזרחי החדש 431–434 (2019)). בקשת פסיקתה עשויה לפיכך לשמש לעיתים אמצעי לבירור מחלוקות שהתגלעו בין הצדדים ביחס לאשר נקבע בפסק הדין (כגון, כשבית המשפט קבע את עקרונות החישוב שיש לבצע, ובין הצדדים מתעוררת מחלוקת בשאלה איך ליישם עקרונות אלה. השוו בש"א 7132/94 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' תעשיות מרסי עפולה בע"מ , פ"ד מט(1) 532, 538 (1995)). ואולם, בקשת פסיקתה אינה אמצעי מתאים לבירור מחלוקות שהתגלעו בין הצדדים ביחס לאירועים שהתרחשו לאחר מתן פסק הדין. במתן פסק הדין מסיים בית המשפט את מלאכת ההכרעה השיפוטית במחלוקות שהונחו לפתחו, והסמכות למתן פסיקתה אינה מהווה חריג לעקרון יסוד זה (השוו רע"א 3808/14 חמזה נ' רשות הפיתוח (30.6.2014): " אין הפסיקתה שבה ופותחת את ההליך או מהווה מקצה שיפורים שלו "). טלו, לדוגמא, מצב בו בהתדיינות בין פלוני לאלמוני נקבע בפסק דין בהסכמה כי פלוני יגיש תביעה נגד צד ג', ויעביר את כספי הזכייה לאלמוני. לימים, משזוכה פלוני בתביעה נגד צד ג', דורש ממנו אלמוני כי יעביר אליו את כספי הזכייה. פלוני מסרב, ומעלה טענות כאלה או אחרות נגד חובתו לעשות כן. פשיטא, כי בקשה לפסיקתה איננה הדרך הראויה להכרעה במחלוקות שהתגלעו במקרה שכזה. המחלוקות נוגעות אומנם ליישומו של פסק הדין שניתן בין פלוני לבין אלמוני, ואולם עניינן באירועים מאוחרים לפסק דין זה, ועל כן בירורן חורג משיקוף או הבהרה של פסק הדין שניתן.

13.

בענייננו עיקר המחלוקות שהתגלעו בין הצדדים נוגעות לתוקפן של קביעות המומחה, אשר חוות דעתו הוגשה כשנתיים לאחר שניתן פסק הדין סופי בהליך. כמובהר, מחלוקות מסוג זה לא ניתן לברר במסגרת הליך של בקשה למתן פסיקתה, אלא יש לבררן בהליך נפרד, כפי שאכן נעשה הלכה למעשה בעקבות ההליך שיזמו המשיבים. לפיכך צדק בית המשפט קמא בדחותו את הבקשה למתן פסיקתה.

14.

המחלוקת בשאלת הפסיקתה בתיק זה פתחה פתח למחלוקת צדדית בשאלת האגרה. תקנה 20(20) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: "תקנות האגרות" ), מעניקה פטור מאגרה בבקשה לתת תוקף של פסק דין להסכמות בין צדדים. לכן התיק העיקרי נפתח בלי שהצדדים חויבו בתשלום אגרה בגין פתיחתו. ביום 21.1.2019, במהלך הדיון בבקשה לתת פסיקתה, ביקש בית המשפט קמא את עמדת המדינה לעניין חיוב המבקש באגרה בהליך. היא הגישה עמדה גם בבקשה שלפניי. עיקר טענתה הוא שהפטור בתקנה 20(20) לתקנות האגרות אינו חל על בקשות מאוחרות לבקשה למתן תוקף של פסק דין להסדר גישור. הפטור יועד לעודד פתרון סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט על דרך של חיסכון בזמן ובמשאבים. אם בהליך אישור מוגשות בקשות רבות נוספות, תכלית זו אינה מושגת, ולכן יש לדון בהן בהליך נפרד ולחייב עליהן באגרה. המדינה לא ביקשה לחייב את המבקש באגרה על הבקשה שהגיש לתת פסיקתה. על כן, ובשים לב לתוצאה אליה הגעתי מטעמים אחרים, אין צורך להתייחס לסוג השיקולים שהעלתה המדינה כאן.

15.

דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין לא מצאתי מקום לעשות צו להוצאות.