רע"א 3110/04 יהודית דוד נ. ירדנה מלצר

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביבי (סגן הנשיא י. גרוס, והשופטות א. קובו ומ. ורובינשטיין), מיום 8.3.04, המהווה פסיקתא בתיק ע"א 2913/00.

2.הפרשה נשוא בקשה זו עניינה בהסכם למכירת דירה שנחתם בין המבקשים למשיבה 1 בשנת 1991, ולשאלה האם ההסכם הופר על ידי מי מהצדדים. בית משפט השלום קבע כי המשיבה הפרה את החוזה וחייב אותה לשלם למבקשים פיצוי מוסכם מופחת. המשיב 2, עו"ד עדיני, חויב להשיב למשיבה 1 את הסכום בו חויבה, וזאת במסגרת הודעת צד ג'. הן המבקשים הן עו"ד עדיני ערערו על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי. המבקשים ערערו על הפחתת סכום הפיצוי המוסכם, אי פסיקת שיערוך וריבית, ועו"ד עדיני הגיש ערעור שכנגד על חיוב המשיבה 1 בתשלום הפיצוי וחיובו שלו להשיב לה סכום זה. בית המשפט המחוזי קבע כי לא היתה הפרה של ההסכם ולכן גם לא היה מקום לחיוב בפיצוי המוסכם. לפיכך, נדחה ערעור המבקשים, והתקבל ערעור המשיב 2. כן נקבע כי המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים 1 ו – 2. על פסק דינו של בית המשפט הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 11172/03), וזו נדחתה ביום 28.3.04 (על ידי כבוד השופט דורנר).

3.לאחר מתן פסק הדין פנה המשיב 2 לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן פסיקתה. לאחר שהוגשו טיעוני הצדדים, קיבל בית המשפט את הבקשה וחתם על הפסיקתה כפי שהוגשה על ידי המשיב 2. בין היתר נקבע בפסיקתה כי " פסק דינו של בי"מ קמא, והחיובים שהוטלו בו לטובת המערערים נגד המשיבה 1, ירדנה מלצר, ונגד המשיבים 2-3, עו"ד ע. עדיני ואברהם ברעם, מבוטלים ".כן נקבע כי " סכומים ששולמו למערערים, על פי פסק הדין שבוטל בערעור זה, יוחזרו למי ששילם סכומים אלה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלומם ועד מועד השבתם בפועל ". כעת מלינים המבקשים על נוסחה של הפסיקתה וטוענים כי יש בה כדי לשנות באופן מהותי את קביעות פסק הדין, וכי בכך חרג בית המשפט מסמכותו. לטענת המשיבים, מאחר שהמשיבה 1 לא ערערה על פסק דינו של בית משפט השלום, פסק דין זה, ככל שהוא קובע את חיוביה כלפיהם, נותר על כנו. לכן, הם טוענים, בית המשפט שלערעור לא היה מוסמך לפסוק השבת הסכומים ששולמו למבקשים על ידי המשיבה מכוח פסק דינו של בית משפט השלום. ומעבר לכך, לשיטתם, לא ניתן היה להידרש לסוגיית ההשבה לראשונה בפסיקתה לאחר שהנושא לא הוזכר ולא נידון בפסק הדין. המבקשים טוענים כי הפסיקתה נתבקשה ונחתמה על ידי בית המשפט רק על מנת לשנות את פסק הדין לטובת המשיבים. בכך, חטא בית המשפט לתכליתה של הפסיקתה שכן במקום לחתום על פסיקתה המהווה הגדרה תמציתית של חלקו האופרטיבי של פסק דינו, הוציא פסיקתה מעורפלת שאינה מגדירה כראוי את חיובי הצדדים ואף משנה אותם באופן מהותי.

4.אין בטענות המבקשים ממש ודין בקשתם להידחות. ראשית לכל, אין הבקשה מעלה כל שאלה עקרונית או בעלת חשיבות, החורגת מעניינם של הצדדים ומצדיקה מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. הדברים נכונים ביתר שאת, מקום שבקשת רשות ערעור נוספת שהגישו המבקשים, כנגד פסק הדין עצמו, נדחתה אף היא. מעבר לדרוש, הרי שהפסיקתה שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי יש בה כדי לשקף כראוי את התוצאה האופרטיבית של פסק דינו. פסיקתא משקפת תוצאה אופרטיבית של פסק דין שכבר ניתן. היא כוללת את תמצית ההכרעה בסכסוך בלא צורך בפירוט הנימוקים להכרעה (תקנה 198 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 26/88 שמאי נ' בנק טפחות , פד"י מב(2) 837, 939) "הפסיקתא משקפת את הקביעות הפוזיטיביות והאופרטיביות של פסק הדין" (גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' 8, עמ' 308-9).

ערעורו של המשיב 2 התייחס הן לחיוב המשיבה 1 בתשלום הפיצוי המוסכם, חיוב ממנו נבע חיובו שלו הוא, והן לעצם חיובו הוא. בית המשפט קבע באופן מפורש כי המשיבה 1 לא הפרה את החוזה וכי לא היה מקום לחייבה בתשלום פיצויים. מכאן, שאין לקבל טענת המבקשים כאילו פסק דינו של בית משפט השלום נותר על כנו בכל הנוגע לחיובי המשיבה 1 כלפיהם, מה גם שהמשיבה 1 היתה צד להליכים בפני בית המשפט המחוזי, והצטרפה בכתב התשובה שלה לטענות עו"ד עדני ביחס לפסק דינו של בית משפט השלום. משקבע בית המשפט המחוזי כי לא היה מקום לחיובה בתשלום פיצויים, ומשהתברר כי המשיבה 1 כבר שילמה למבקשים את מלוא חיובה על פי פסק הדין, הרי שהיה זה מסמכותו של בית המשפט המחוזי להורות על השבת סכומים אלה במסגרת הקביעות האופרטיביות הנובעות מפסק הדין. מבחינה זו לא נפלו בפסיקתא הפגמים להם טוענים המבקשים.

הבקשה נדחית.