פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בש"א
7334/13 - א'
לפני:
כבוד הרשמת ליאת בנמלך
המבקש:
נאדר דדבקש ואח'
נ ג ד
המשיבים:
1. אברהם מוסי
2. אמיר מוקדס
3. המפקח על רישום המקרקעין
4. אלעזר גולן ואח'
5. יגאל לוי
6. איתי לוי
7. אלברט שבתאי
8. רינה קרביץ
9. מעבדות רוזנבלט חברה בע"מ
בקשה להארכת מועד
החלטה
1.
המבקשים הגישו ביום 28.10.2013 בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסיקתה מיום 19.5.2013 אשר לטענתם שינתה מפסק דין מיום 4.4.2011 (ונראה כי הם מכוונים בבקשתם גם להגשת ערעור על פסק הדין עצמו).
המבקשים ציינו כי הגישו בקשה לתיקון פסיקתה, וזו נדחתה ביום 9.6.2013, אך נודע להם אודות החלטה זו רק ביום 29.9.2013 במסגרת הליך אחר המתנהל בין הצדדים, ועל כן לא הגישו הליך ערעורי עד עתה. משכך התבקשה ארכה להגשת ההליך הערעורי עד ליום 20.11.2013.
המשיב 1, אשר תגובתו צורפה לבקשה, מתנגד לה.
2.
כידוע ככלל, וכעולה מהוראת תקנה 198 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, הפסיקתה היא "תמצית של החלטה שניתנה, המפרשת את ההכרעה ללא נימוקים" (ראו הציטוט מספרו של י' זוסמן המובא בע"א 26/88 שמאי נ' טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ , פ"ד מב(2) 837, 839 (1988)) והיא נועדה לשקף תוצאה אופרטיבית של פסק דין שכבר ניתן (ראו: רע"א 3110/04 דוד נ' מלצר , פסקה 4 (31.5.2005)). אמנם הפסיקה הכירה בכך שבמקרים מסוימים הפסיקתה עשויה לחרוג מגדר שיקוף של פסק הדין גרידא וכי "פסיקתה שנחתמה על-ידי השופט שנתן את פסק הדין (ולא על ידי רשם) יכול שתבהיר את פסק הדין או תפרש נקודה בלתי -ברורה בו", אך ככלל אין זה תפקידה של הפסיקתה (ראו ע"א 3832/10 מיטרני נ' מחלוף , פיסקה 9 (10.8.2010) (להלן: עניין מיטרני ); רע"א 9643/09 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' א.ד.י. מערכות סטריאו ואזעקות לרכב בע"מ , פסקה ח' (23.12.2009)). עוד עמדה הפסיקה על כך שכאשר מדובר ב"פסיקתה משקפת" הטפלה לפסק הדין היא נחשבת "החלטה אחרת" והערעור עליה טעון רשות, וזאת בשונה מדרך ההשגה על "פסיקתה מבהירה" הנגזרת מדרך ההשגה על ההחלטה המקורית (ראו עניין מיטרני , פסקאות 10-11, 19).
3.
המבקשים טוענים כי הפסיקתה נשוא ההליך דנן הינה פסיקתה שאין בה כדי לשקף את פסק הדין, ומשכך היא פסיקתה "מבהירה" או "מתקנת".
מבלי להכריע בטענה זו לגופה אניח לטובת המבקשים כי אכן עסקינן בפסיקתה מתקנת, ומכאן כי יש למנות את המועד להגשת הערעור על הפסיקתה למן המועד בו הומצאה לידי המבקשים.
המבקשים לא ציינו בבקשה באיזה מועד הומצאה הפסיקתה לידיהם, אך עיון באתר "נט המשפט" מלמד כי זו הומצאה לבא-כוחם ביום 26.5.2013. והנה, חלף הגשת הליך ערעורי מתאים על הפסיקתה (או הגשת בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין אשר לשיטתם שונה במסגרת הפסיקתה) בחרו המבקשים לנקוט בנתיב דיוני אחר, והוא הגשת בקשה לתיקון הפסיקתה. הבקשה נדחתה ביום 9.6.2013, אך לטענת המבקשים נודע להם על מתן ההחלטה באקראי ובמסגרת הליך ערעורי אחר רק ביום 29.9.2013.
יש לתמוה על כך שהמבקשים לא בדקו האם ניתנה החלטה בבקשתם לתיקון הפסיקתה תקופה כה ממושכת (ובבקשתם לא הבהירו עניין זה), אך בכל מקרה אין באמור כדי להצדיק מתן ארכה להגשת ערעור על פסק הדין בעקבות מתן הפסיקתה או על הפסיקתה עצמה, אשר לגביה אין חולק כי היא הומצאה לידי המבקשים והם אף הגישו בקשה לתיקונה. העובדה שניסיונם של המבקשים להביא לשינוי הפסיקתה בדרך של הגשת בקשה לתיקונה לא צלחה, אינה מצדיקה מתן ארכה לפעולה בנתיב הדיוני החלופי, בו בחרו המבקשים שלא לפעול בשעתו. וודאי שלא קיימת הצדקה לעשות כן לאחר שחלף זמן כה ממושך למן מועד הפסיקתה (ויוזכר כי דחיית בקשה לתיקון פסק דין או החלטה אחרת מכוח סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, אינה מקנה הארכת מועד סטטוטורית להגשת הליך ערעורי).
נוכח האמור הגעתי לכלל מסקנה כי לא הוכח קיומו של "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה להגשת ערעור על פסק הדין מיום 4.4.2011 או על הפסיקתה.
הבקשה נדחית, אפוא. המבקשים יישאו בהוצאות המשיב 1 בסך של 2,000 ש"ח.
ניתנה היום, כ"ג בכסלו התשע"ד (26.11.2013).
ליאת בנמלך
ר ש מ ת