פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בע"מ
4157/18
לפני:
כבוד השופט נ' הנדל
המבקשת:
פלונית
נ ג ד
המשיב:
פלוני
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו מיום
30.11.2017 בעמ"ש 14220-11-16
בשם המבקשת:
עו"ד פז יצחקי-וינברגר
החלטה
1.
מונחת לפני בקשה למתן רשות ערעור, הנסובה סביב פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עמ"ש 14220-11-16, כב' השופטות י' שבח , ש' שוחט , ח'
פינר ). בפסק הדין נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (אפ"ח 57400-07-15, כב' השופט ש' בר יוסף ), לפיו צו שניתן בחו"ל, וקובע את חוב המזונות המצטבר לחובת המשיב ואת השיעורים בהם יוחזר, אינו מהווה פסק חוץ לצורך חוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח-1958 (להלן: החוק ).
אלה העובדות שנדרשות לעניין. בשנת 2000 ניתן פסק דין בקליפורניה, המחייב את המשיב במזונות ילדיו (להלן: פסק הדין ). אכיפתו של פסק דין זה לא התבקשה בישראל. המשיב עבר ארצה בסמוך למתן פסק הדין, ולא שילם את המזונות שנפסקו. בשנת 2014 ניתן צו (שני במספר) החתום על ידי " Commissioner ", וכותרתו " Order After Hearing ". בצו נכתבו סכום חובו של המשיב ואופן חלוקתו לתשלומים (להלן: הצו ). בשנת 2015 הגישה המבקשת תובענה בבית המשפט לענייני משפחה בהתאם לחוק, וביקשה את אכיפתו של הצו. כאמור, הערכאה המבררת קבעה כי לא מדובר בפסק דין לעניין החוק ועל כן הוא לא בר אכיפה. ערעור המבקשת על עניין זה נדחה – ומכאן ההליך דנן.
המבקשת גורסת כי ערכאות קמא שגו בקביעותיהן. לגישתה, בבקשתה שני היבטים מרכזיים המעלים שאלות החורגות מעניינה הפרטי: הראשון, עמידתה של מדינת ישראל בהתחייבות בינלאומיות כלפי ארצות הברית, ומניעת פגיעה בהדדיות פעולות שתי המדינות בתחום אכיפת פסקי מזונות. השני, עניינו הקשיים העולים מהותרת פסיקת ערכאות קמא על כנן. המבקשת סבורה כי הדבר עשוי לאפשר לחייבים למלט עצמם לישראל ולהתחמק מתשלום מזונות שנפסקו במדינה זרה. לגישתה, הלכה למעשה יש בכך להטיל נטל על הזוכה במזונות לתבוע את אכיפת פסק הדין בישראל תוך חמש שנים, מחשש שבעתיד החייב ימצא בתחומיה.
2.
התשתית הנורמטיבית הדרושה לענייננו קבועה בסעיף 5 לחוק אכיפת פסקי חוץ, שכותרתו "מועד לאכיפה":
" לא ייזקק בית המשפט לבקשת אכיפה של פסק-חוץ שהוגשה כעבור יותר מחמש שנים מיום מתן הפסק, אלא אם הוסכם בין ישראל לבין המדינה בה ניתן הפסק על תקופה אחרת, או אם מצא בית המשפט סיבות מיוחדות המצדיקות את האיחור" (ההדגשות אינן במקור).
הכלל הוא כי אכיפת "פסק-חוץ" מוגבלת לחמש שנים מהיום בו ניתן. התיבה של "פסק-חוץ" מוגדרת בסעיף 1 לחוק באופן הבא: "'פסק-חוץ' – פסק דין שניתן על ידי בית משפט במדינה זרה בענין אזרחי, לרבות פסק דין לתשלום פיצויים או נזקים לצד שנפגע, אף כשלא ניתן בענין אזרחי". הסיפא של סעיף 5 מלמדת כי לכלל האמור שני יוצאים מן הכלל, שדי באחד מהם: הראשון הוא מקום בו בין ישראל לבין המדינה בה ניתן הפסק הסכם הקובע תקופה אחרת; והשני הוא מצב בו בית המשפט מצא סיבות מיוחדות להארכת תקופת ההתיישנות.
כזכור, בעניינו ניתן פסק הדין בשנת 2000, ולכן לא ניתן לאוכפו כיום לפי סעיף 5 לחוק, בכפוף לחריגים המנויים בסעיף. הצו, לעומת זאת, ניתן בשנת 2014, ומכאן השאלה האם הוא נחשב ל"פסק חוץ", כך שניתן היה להגיש תובענה לאכיפתו בשנת 2015. ערכאות קמא סברו כי הצו אינו מהווה "פסק חוץ", ולא מצאתי פגם בקביעה זו, אשר נסמכה על מספר אדנים. ביניהם, המסקנה כי הצו אינו מכריע בזכות כלשהי אלא מהווה אך תרגום חישובי של זכויות שנקבעו בפסק הדין; חוות הדעת שהוגשה; ההקבלה בין הצו לבין עבודת רשם או רשמת הוצאה לפועל, הקשורה למישור הביצועי-מנהלי; וההיקש בין ענייננו למתן פסיקתה משקפת, שאינה מולידה זכות עצמאית, בשונה למשל מפסיקתה מבהירה (להבחנה זו ראו למשל רע"א 3417/12 תמיר נ' נובה ארנה בע"מ (בפירוק) (28.10.2012)). ויש להדגיש – קביעה זו נכונה לדין הספציפי, לתוכן הצו הקונקרטי ולמקרה בו עסקינן גרידא. כפי שהעניין נבחן לגופו במקרה זה, כך ראוי לעשות גם במקרים עתידיים. נוכח הקביעה כי בנסיבות העניין ומהטעמים האמורים, לפיה הצו איננו "פסק דין", ומכאן שגם איננו "פסק-חוץ" – יוצא כי כלל איננו נכנסים לגדרי החוק. במסגרת זו לא חל הכלל, ולא היוצאים מן הכלל.
3.
המבקשת סבורה כי מסקנת ערכאות קמא מעוררת קושי. לשיטתה, אי-ההכרה בצו כבפסק דין מאפשרת לחייבים להימלט מתשלום חוב מזונות באמצעות מעבר לישראל. היא מוסיפה כי תוצאה כזו סותרת את מזכר ההבנות שנחתם ביום 5.2.2009 בין ארצות הברית לישראל, בעניין אכיפת תשלום מזונות. המזכר נועד לסייע לגביית חוב מזונות, בין היתר, במצבים שבהם ההורה שחב במזונות מהגר מארצות הברית לישראל. דא עקא, השאלה האם יש להגדיר את הצו כפסק דין אינה קשורה לבעיית התחמקותם של חייבים מתשלום דמי מזונות, ולפתרונה של בעיה זו. הפתרון לבעיה קבוע בסעיף 5 לחוק, ובפרט באפשרות של בית המשפט להאריך את המועד לאכיפת פסק חוץ בנסיבות המצדיקות זאת. אכן, השאלה באילו נסיבות מוצדק להאריך את המועד טעונה הכרעה. אולם, אין מקום לטעת בה מסמרות בענייננו, שכן אצלנו המבקשת לא ביקשה להאריך את המועד לאכיפת פסק הדין משנת 2000, אלא טענה כי הצו הוא פסק דין עצמאי (לסוגיית הארכת המועד ראו למשל ע"א 247/83
הוכמן נ' רווה , פ"ד לח (3) 639, 644 (1984); עמוס שפירא "הכרה ואכיפה של פסקי חוץ" עיוני משפט ד 509, 526 (התשל"א)). בנוסף לכך, מזכר ההבנות בין ישראל לארצות הברית אינו עוסק בהרחבת ההגדרה של "פסק חוץ", או "פסק דין", לא דן במעמדם של צווים ביחס לפסקי דין, וממילא בחוק עצמו אין הבחנה בין ארצות הברית למדינות אחרות בהקשר של הגדרת "פסק חוץ".
הנה כי כן, העניין אינו עומד באמות המידה לאישור בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי.
4.
הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, ולנוכח ההנמקה והתשתית העובדתית, אין צו להוצאות.
ניתנה
היום, כ"ח באדר א התשע"ט (5.3.2019).
ש ו פ ט