רע"א 675/15 יצחק סימוני נ. חגית רומנו

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ח' טובי ) מיום 1.1.2015 בה"פ 5963-08-11, בה נדחתה בקשת המבקשים למתן הבהרה לפסק הדין ולפסיקת סכום החוב אותו חבים המבקשים למשיבים.

2.

בשנת 2011 הגישו המשיבים תובענה לבית המשפט המחוזי על דרך של המרצת פתיחה, שעיקרה אכיפת הסכם מכר מקרקעין שנכרת בינם לבין המבקשים וחיוב המבקשים בפיצויים מוסכמים. ביום 5.3.2013 ניתן תוקף של פסק דין להסדר פשרה שאליו הגיעו הצדדים. בהסדר הפשרה צוין סכום החוב המדויק אותו חבים המבקשים למשיבים, והוסכם כי במידה והחוב לא ישולם במלואו במועדים שנקבעו לכך, ימונה כונס נכסים למכירת הדירה על מנת לגבות את החוב האמור.

3.

בהמשך לכך, ביום 4.10.2013, לאחר שהמבקשים לא מילאו אחר פסק הדין חרף ארכות חוזרות ונשנות שניתנו להם, הורה בית המשפט המחוזי על מינוי כונס נכסים בהתאם לפסק הדין האמור, ונקבע כי הכונס ימציא פסיקתא מתאימה לחתימת בית המשפט. ביום 13.1.2014 חתם בית המשפט המחוזי על הפסיקתא שהוגשה לו, שעניינה בהוראות ובסמכויות כונס הנכסים בקשר למכירת הדירה.

4.

ביום 31.12.2014, שנה וחצי ויותר לאחר מתן פסק הדין, וכשנה לאחר מתן הפסיקתא, הגישו המבקשים "בקשה דחופה" ובה נתבקש בית המשפט המחוזי "לפסוק בדבר גובה הסכום המגיע למשיבים ולאפשר בהתאם מנגנון לפירעון החוב" , וזאת משום שלטענתם פסק הדין נעדר מרכיב כספי . לטענת המבקשים, הם פנו למשיבים לצורך פרעון החוב, אולם המשיבים דרשו סכומי כסף בשיעורים גבוהים מאלה שעליהם הוסכם בין הצדדים.

5.

ביום 1.1.2015 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. בהחלטה נקבע, כי "פסק הדין אינו טעון הבהרה, ויש לפעול על פיו. בית המשפט סיים מלאכתו עם מתן פסה"ד ואינו רשאי לשנותו או להוסיף עליו דבר" . על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני. בבקשתם חוזרים המבקשים על טענתם כי בפסק הדין אין פירוט בדבר שיעור החוב כלפי המשיבים, ועל כן על בית המשפט המחוזי להכריע בעניין זה.

6.

דין הבקשה להידחות.

7.

פסק הדין מיום 5.3.2013, נתן תוקף להסדר הפשרה בין הצדדים, ובו נקבע במפורש סכום החוב אותו חבים המבקשים למשיבים. על כן, לא ברורה טענת המבקשים לפיה פסק הדין נעדר מרכיב כספי. נראה כי המבקשים טעו לחשוב (או גרוע מכך) שהפסיקתא מיום 13.1.2014 היא בגדר פסק הדין שניתן בתיק (המבקשים הפנו בבקשה שלפני אל הפסיקתא במסגרת הנספח שאמור לייצג את פסק הדין שניתן בתיק, כאשר פסק הדין מיום 5.3.2013 כלל לא צורף אל הבקשה). אם כך, ברי כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי פסק הדין אינו טעון הבהרה. נראה כי אותו "בלבול" של המשיבים בקשר למהות פסק הדין הוא שעומד ביסוד בקשתם, ומשהדבר הובהר, אין כל ממש בבקשתם, אף לשיטתם. אזכיר כי הפסיקתא משקפת את "תוצאתה האופרטיבית של ההחלטה או פסק הדין, ללא הנימוקים שעמדו בבסיסם, וכל זאת במדויק – ללא שינוי, גריעה או תוספת " , וכי "לפסיקתה אין כל קיום עצמאי, שכן 'הפסיקתא איננה חי הנושא את עצמו, אלא היא סמוכה להחלטה או פסק דין שניתנו, והיא נערכת על פיהם'" (רע"א 3417/12 תמיר נ' נובה ארנה בע"מ (בפירוק) , פסקה 6 והאסמכתאות שם (28.10.2012)).

8.

בשולי הדברים, אציין כי פסק הדין נעדר כל קביעה בדבר אפשרות הנתונה למבקשים לפרוע את חובם לאחר המועדים שנקבעו לכך, אשר חלפו זה מכבר. ככל שיש בדעתם של המבקשים לפרוע את החוב, באפשרותם לבוא בדברים עם כונס הנכסים ולפעול בהליכים המתאימים לשם כך.

9.אשר על כן, בקשת הרשות לערער נדחית.

ממילא, נמחקת הבקשה לעיכוב ביצוע.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.