רע"א 1820-23 רע"א 1820-23

1.לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ע' טאהא) בת"א 24707-07-21 מיום 02.01.2023, בגדרה נדחתה בקשת המבקשים לחתימה על פסיקתה, תוך שנקבע כי "הפסיקתה חורגת מפסק הדין".

רקע

2.ביום 30.01.2020 ניתן בבית המשפט בניו-יורק (Supreme Court of the State of New York - County of New York) פסק דין שבו נקבע כי על המשיב לשלם למבקשים סך של 730,356.42$ (להלן: החוב הפסוק), כאשר החוב הפסוק כולל בתוכו ריבית שנתית בשיעור של 9% החל מיום 11.04.2017, המועד שבו הוגשה התביעה לבית המשפט בניו יורק, ועד למועד שבו ניתן פסק הדין (להלן: פסק החוץ).

3.ביום 11.07.2021 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בנצרת בקשה לאכיפת פסק החוץ. המשיב התנגד לבקשה לאכיפת פסק החוץ, ובתשובה שהגיש נטען, כי לא התקיימו התנאים הנדרשים לשם אכיפת פסק חוץ בישראל, בהתאם לחוק אכיפת פסקי-חוץ, התשי"ח-1958.

כבר עתה יצוין, כי המבקשים צירפו לבקשתם לאכיפת פסק החוץ חוות דעת מומחה לדין החל במדינת ניו יורק, שבגדרה נטען, בין היתר, כי לפי הדין החל באותה מדינה, החוב הפסוק נושא ריבית שנתית בשיעור של 9% עד למועד התשלום בפועל (להלן: הריבית הנוספת). עם זאת, המשיב בחר שלא התייחס לטענת המבקשים בדבר הריבית הנוספת.

4.בפסק דין מנומק שניתן ביום 15.09.2022, קיבל בית משפט קמא את הבקשה לאכיפת פסק החוץ, וקבע כי פסק החוץ עומד בכל התנאים הנדרשים על מנת לאוכפו בישראל. כן הורה בית המשפט על חיוב המשיב בהוצאות המבקשים ובשכר טרחת עורכי דינם בסך של 55,000 ש"ח.

5.ביום 28.11.2022, לאחר שפסק הדין הפך לחלוט, הגישו המבקשים בקשה לחתימה על פסיקתה (להלן: הפסיקתה המוצעת). במסגרת הפסיקתה המוצעת, התבקש בית המשפט להורות כי על המשיב לשלם "בנוסף לסכומים המפורטים בסעיפים א' ו-ב' [החוב הפסוק והוצאות המשפט – ח.כ.], ריבית בסך 9% לשנה החל ממועד הגשת התביעה שבכותרת [11.07.2021 – ח.כ.] ועד למועד התשלום בפועל."

6.התבקשה תשובת המשיב לפסיקתה המוצעת. בתשובתו טען המשיב, כי פסק הדין לא כלל כל הוראה בסוגיית הריבית הנוספת, ומשכך, לא ניתן להוסיף את החיוב האמור בדרך של פסיקתה. ממילא, כך נטען, פסק החוץ גופו אינו כולל כל הוראה בדבר הריבית הנוספת, ולפיכך לא ניתן להוסיף חיוב כאמור במסגרת פסק דין לאכיפת פסק החוץ.

7.בהחלטתו מיום 02.01.2023 דחה בית משפט קמא את הבקשה לחתימה על הפסיקתה המוצעת, ב'פתקית'. בעיקרו של דבר, נקבע כי:

"הפסיקתה אמורה לשקף את פסק הדין שניתן על ידי בית משפט זה ולא את פסק הדין הזר. בית משפט זה לא קבע ממצאים לגבי תוכנו, משמעותו ופרשנותו של פסק הדין הזר ועל כן, הפסיקתה חורגת מפסק הדין שניתן בבית משפט זה. יתרה מכך, בסוגיה הנמצאת במחלוקת, קרי האם סכום החוב בהתאם לפסק הדין הזר נושא ריבית בשיעור 9% אף מיום מתן פסק הדין הזר ועד התשלום בפועל, פסק הדין הזר, 'שותק'. ייתכן שלצורך הכרעה בסוגיה זו יהא צורך לשמוע ראיות לעניין הדין הזר [...]"

8.מכאן הבקשה שלפניי, במסגרתה נטען כי היה על בית משפט קמא לאשר את הפסיקתה המוצעת – במלואה.

המבקשים טוענים כי בעוד שהם הגישו ראיות בסוגיית הריבית הנוספת, המשיב לא ביקש, וממילא לא הצליח, לסתור את טענתם בסוגיה זו. לשיטת המבקשים, "במצב דברים זה, כאשר בית המשפט הנכבד קמא הורה על אכיפת פסק החוץ, פסק הדין בישראל חל גם על הריבית שיש להשית על הסכום הפסוק על פי מדינת החוץ, עד למועד התשלום בפועל".

9.המשיב, אשר הודיע כי אינו מיוצג בהליך זה, סומך את ידיו על הנימוקים שהוגשו מטעמו לבית משפט קמא, עת היה מיוצג. על בסיס נימוקים אלו, התבקשתי לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור.

דיון והכרעה

10.לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, ובתשובת המשיב לה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות.

11.כידוע, סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: החוק) קובע כי רשות לערער על 'החלטה אחרת' תינתן "אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה" (ראו גם: רע"א 1883/23 קבוצת וויז'ן א.ש יזמות בע"מ נ' כרמלי, פסקה 17 (10.05.2023)).

המקרה דנא אינו נמנה עם מקרים אלו. ואסביר.

12.בפסיקת בית משפט זה מקובלת ההבחנה בין שני סוגים של פסיקתות – "פסיקתה משקפת" לעומת "פסיקתה מבהירה" או "מתקנת". בסוג המקרים הראשון:

"הפסיקתה היא תמצית ההחלטה שניתנה, עליה לשקף את תוצאתה האופרטיבית של ההחלטה או פסק הדין, ללא הנימוקים שעמדו בבסיסם, וכל זאת במדויק – ללא שינוי, גריעה או תוספת [...]. לפסיקתה אין כל קיום עצמאי, שכן 'הפסיקתא איננה חי הנושא את עצמו, אלא היא סמוכה להחלטה או פסק דין שניתנו, והיא נערכת על פיהם' [...]" (רע"א 3417/12 תמיר נ' נובה ארנה בע"מ (בפירוק), פסקה 6 (28.10.2012); ההפניות הושמטו – ח.כ.).

לעומת זאת, קיימים מקרים חריגים, בהם תינתן פסיקתה מסוג שני. במצבים מהסוג הזה:

"הפסיקתה עשויה לחרוג מגדר היותה כלי המשקף אך את תוצאתו האופרטיבית של פסק הדין, ולשמש אף אמצעי להבהרתו ופירושו [...]. זאת, כאשר פסק הדין סתום או עמום ולשם מימושו הנכון נדרשת אותה פעולה פרשנית או מבהירה, הנעשית במסגרת הפסיקתה, על ידי השופט שישב בדין [...]. אולם, גם אז אין הפסיקתה שבה ופותחת את ההליך או מהווה לו מקצה שיפורים [...]" (שם; ההפניות הושמטו – ח.כ.).

13.ההבחנה בין סוגי הפסיקתות שתוארו לעיל, באה לידי ביטוי גם ביחס להליך הערעורי המתאים. כפי שסוכמו הדברים ברע"א 5962/16 נווה נ' יוסף, פסקה 10 (21.11.2016):

"פסיקתא משקפת הינה טפלה לפסק הדין, כאשר כל עניינה בביצוע פסק הדין. על כן, נקבע כי יש לסווגה כ'החלטה אחרת' – הערעור עליה טעון רשות; ואין בעצם נתינתה כדי להשפיע על המועד שבו יש להגיש את ההשגה על פסק הדין המקורי. זאת, כיוון שהיא אינה משנה דבר בתוכנו האופרטיבי של פסק הדין המקורי; ועל מנת למנוע את השימוש לרעה בהגשת בקשה לפסיקתא כאמצעי להארכה מלאכותית של מועד הגשת ההליך הערעורי [...].

לעומת זאת, פסיקתא מבהירה או מתקנת אינה בהכרח טפלה לפסק הדין, אלא עשויה כאמור ליצור מצב דברים חדש. על כן, נקבע כי דרך תקיפתה ייגזר ממעמדה של ההחלטה השיפוטית המקורית אותה באה הפסיקתא להבהיר או לתקן – אם מדובר בפסק דין תהא התקיפה באמצעות ערעור בזכות; ואם מדובר בהחלטה אחרת תהא התקיפה ברשות. עוד נקבע כי הגשת פסיקתא מסוג זה עשוי להוות טעם להארכת המועד להגשת ערעור על ההחלטה המקורית [...]" (ההפניות הושמטו – ח.כ.).

14.בענייננו, המבקשים טוענים כי האמור בפסיקתה המוצעת ביחס לריבית הנוספת, נובע מעצם הקביעה כי פסק החוץ אכיף בישראל. המבקשים לא הצביעו בבקשתם על כל טעם חריג שיצדיק מתן פסיקתה "מתקנת" או "מבהירה", וברי כי לשיטתם, הפסיקתה המוצעת נועדה להיות "פסיקתה משקפת". אין בידי לקבל טענה זו.

15.במסגרת פסק דינו של בית משפט קמא פורטו טענות הצדדים, ובין היתר, צוין כי לפי טענת המבקשים, "פסק החוץ צובר ריבית בשיעור סטטוטורי של 9% בשנה החל ממועד מסירת פסק הדין לידי הנתבע, קרי מיום 4.2.2020, ועד לתשלום מלא [...]" (פסקה 11 לפסק הדין). עם זאת, פסק הדין אינו כולל הכרעה בסוגיה זו – לא לחיוב ולא לשלילה.

על מנת להכריע בסוגיית הריבית הנוספת, בית משפט קמא היה נדרש להכריע הן בשאלה העובדתית – מהו הדין החל בשאלת הריבית הנוספת במדינה שבה ניתן פסק החוץ; הן בשאלה המשפטית – מהי המשמעות של הדין החל באותה מדינה, כאשר פסק החוץ שותק בסוגיית הריבית הנוספת.

ודוק, לא זו בלבד שבית המשפט המחוזי לא הכריע בשאלה העובדתית בדבר הדין החל במדינת ניו יורק, אלא שאף השאלה המשפטית האמורה אינה נקייה מספקות. המבקשים טוענים כי "מושכלות יסוד הן כי אם מבקש אכיפת פסק חוץ מוכיח שעל פי דין מדינת החוץ יש להשית ריבית שנתית מסוימת על הסכום שנפסק, ריבית זו מאומצת בישראל במסגרת פסק הדין שהורה על אכיפת פסק החוץ" (פסקה 15 לבקשה דנא). לתמיכה באמור, המבקשים מפנים, לפסק הדין שניתן בע"א 3459/94 I.P. Enterprises Inc. נ' מילוזן בע"מ, פ"ד נב(1) 273 (1998) (להלן: עניין מילוזן). ברם, בניגוד לנטען, שאלה משפטית זו לא הוכרעה באותו עניין באופן פוזיטיבי.

כך, בעניין מילוזן צוין אומנם, אגב אורחא, כי "גם הוראת דין של מדינת נתינתו של פסק-החוץ המחייבת בתשלום ריבית – הנלווית לפסק-החוץ כמו החיובים המלווים פסק-דין ישראלי לפי הוראת סעיף 10א לחוק ההוצאה לפועל – הייתה יכולה אולי לעמוד למערערת, אילו הוכיחה שיש כזאת" (שם, בעמוד 281). עם זאת, באותו עניין ההכרעה בסוגיה זו לא נדרשה, וממילא לא נקבעה שם כל הלכה בעניין זה.

16.בנסיבות אלו, מוטב היה לטעמי כי בית המשפט המחוזי ייכנס לעובי הקורה וידון בסוגיית הריבית הנוספת במסגרת פסק דינו. ואולם, משעה שבית המשפט המחוזי נמנע מהכרעה בסוגיית הריבית הנוספת, לא ניתן להשלים את החסר באמצעות "פסיקתה משקפת", שכן פסיקתא כזו אמורה לשקף באופן מדויק את שנקבע בפסק הדין. לא להשלים את מה שלא נקבע בו.

17.בהינתן העובדה שפסק הדין של בית משפט קמא לא הכריע בסוגיית הריבית הנוספת, עמדו לכאורה בפני המבקשים שלוש אפשרויות: הראשונה, לפנות לבית משפט קמא, בהתאם לסעיף 81(א) לחוק, ולבקש את תיקון פסק הדין, בטענה כי נפלה בפסק הדין 'השמטה מקרית' בכל הנוגע לסוגיה זו; השנייה, לפנות לבית משפט קמא בבקשה למתן "פסיקתה מבהירה" אשר תכריע בסוגיית הריבית הנוספת לגופה; והשלישית, להגיש ערעור על פסק הדין, וזאת בטענה כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר נמנע מהכרעה בסוגיית הריבית הנוספת. לא למותר לציין, כי איני נוקט כל עמדה בדבר ההכרעה שהייתה מתקבלת בהליכים אלו; אלא רק ביחס לאפשרויות שלכאורה עמדו בפני המבקשים לאחר שניתן פסק הדין.

18.המבקשים לא עשו דבר מאלו. הם המתינו עד שפסק הדין הפך לחלוט, ואז ביקשו לקַבֵּע את טענתם בסוגיית הריבית הנוספת כ'עובדה בשטח', באמצעות בקשה לחתימה על "פסיקתה משקפת". ברם, כאמור לעיל, שאלת הריבית הנוספת לא הוכרעה בפסק הדין. משכך, לא ניתן להכריע בסוגיה זו במסגרת הבקשה דנא, אשר מופנית כלפי ההחלטה שלא לאמץ את הפסיקתה המוצעת.

19.הבקשה נדחית אפוא. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.