בע"מ 1819/17 פלוני נ. פלוני

א.

בקשת רשות ערעור מיום 7.3.17 על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטים י' שנלר , סגן נשיא, ד"ר

ק' ורדי , סגן נשיא,

ו ר' לבהר שרון ) בעמ"ש 45184-05-11 מיום 1.2.17, שבגדרה התקבלה בקשה למתן פסיקתא אשר הגישה המשיבה, על יסוד פסק דין מיום 1.9.13 באותו הליך, שבמסגרתו נתקבל בחלקו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (סגנית הנשיאה ט' סיון ז"ל) בתמ"ש 33315/97 מיום 4.4.11. בד בבד עם בקשת רשות הערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין, שמכוחו נפתחו כנגד המבקש הליכים בהוצאה לפועל.

רקע והליכים קודמים

ב.

המשיבה והמשיבים הפורמליים (וביחד המשיבים ) הם ילדיהם של המבקש ורעייתו שהלכה לעולמה ביום 7.6.05 (להלן המנוחה ); למבקש בן נוסף, אשר נולד מחוץ לנישואין. בין המבקש למשיבים שורר למרבה הצער סכסוך מתמשך, ועל רקע זה התנהלו בין הצדדים חמש תביעות אזרחיות בפני בית המשפט לענייני משפחה: שתי תביעות פינוי שהגיש המבקש כנגד המשיבים הפורמליים ביחס לדירות שבהן התגוררו ונטען כי ניתנו להם על ידיו במתנה (תמ"ש 33314/97 ותמ"ש 33316/97); ושלוש תביעות כספיות (תמ"ש 33315/97, תמ"ש 33317/97 ותמ"ש 33318/97). ההליך הרלבנטי לענייננו התנהל בתמ"ש 33315/97, בו היתה מעורבת המשיבה, ובמסגרתו תבעה – יחד עם המשיבים הפורמליים, כולם יורשיה של המנוחה – את זכויות המנוחה, מכוח חזקת השיתוף, בדירה שבה התגוררה המנוחה עם המבקש, וכן כספים מחשבון בנק אשר היה רשום על שמו.

ג.

בפסק דין מיום 4.4.11 נתקבלה תביעתם של המשיבים בתמ"ש 33315/97, על שני ראשיה. נפסק, כי המנוחה זכאית למחצית מן הזכויות בדירת המגורים, מכוח חזקת השיתוף. אף לגבי הכספים נקבע, כי מחציתם שייכת למנוחה; ברם, נוכח קיומו של פער בין האמור בכתב התביעה שהגישו המשיבים ביחס לסכום שבחשבון (700,000 ₪) לבין הסכום בו נקבו בסיכומיהם (930,000 ₪), ובלא שתוקן כתב התביעה, נפסק לטובתם הסכום הנמוך מבין השניים – קרי, 350,000 ₪ (מחצית מ-700,000 ₪) – שיחולק ביניהם בחלקים שוים. אשר לתביעות הפינוי שהגיש המבקש כנגד המשיבים הפורמליים, נדחתה טענתם של האחרונים כי הדירות ניתנו להם במתנה, אולם הואיל ונקבע כי המנוחה זכאית למחצית הזכויות בהן מכוח חזקת השיתוף, נפסק שאין מקום להורות על פינוים, אלא אך לחייבם בתשלום דמי שימוש בעבור חלקו של המבקש. אשר ליתר התביעות הכספיות אותן הגיש המבקש, האחת נדחתה והשניה נתקבלה בחלקה.

ד.

המשיבים עירערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב. נטען, בין היתר, כי בית המשפט המחוזי שגה בפסקו את מחצית הסכום בו נקבו בכתב התביעה – קרי, 700,000 ₪ – ולא את הסכום הממשי שהיה בחשבון, לשיטתם, 930,000 ₪. בפסק דין מיום 1.9.13 נדחה הערעור ברובו, פרט לטענות המשיבים בדבר סכום התביעה בתמ"ש 33315/97. נקבע, כי אף שכתב התביעה נקב בסכום של 700,000 ₪ בלבד, הוכח כי בפועל היו בחשבון הבנק 930,000 ₪, ועל כן הועמד הסכום לו זכאים המשיבים על 465,000 ₪, חלף הסכום שנפסק בבית המשפט לענייני משפחה. כן נקבע, כי סכום זה יקוזז מן הסכומים אשר נפסקו לטובתו של המבקש במסגרת יתר תביעותיו בבית המשפט המחוזי, שהערעור עליהן, כאמור, נדחה. יצוין, כי המשיבים הגישו בקשת רשות ערעור על פסק דין זה, ביחס לרכיבים אשר נדחו במסגרתו (בע"מ 6666/13); ובהחלטה מיום 13.11.13 דחה בית משפט זה (השופטת ד' ברק-ארז ) את הבקשה.

ה.

ביום 2.9.13 הגיש המבקש בקשה לבית המשפט המחוזי לחתימה על פסיקתא בעקבות פסק הדין שבערעור, לצורך הבהרת אופן ביצועו. בהחלטה מיום 3.9.13 נקבע (סגן הנשיא ד"ר ק' ורדי ), כי יש להגיש את הבקשה לבית המשפט לענייני משפחה כערכאה הדיונית (להלן ההחלטה המוקדמת ). בהתאם לכך הגישו הצדדים במהלך השנים הבאות מספר בקשות מעין אלה בבית המשפט לענייני משפחה.

ו.

בכלל זאת הגישה המשיבה לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לחתימת פסיקתא הקובעת כי היתה צד אך לתמ"ש 33315/97, כך שזכויותיה וחיוביה במסגרת ההליכים אשר נדונו בבית המשפט לענייני משפחה יהיו בגדר תיק זה בלבד, ומכאן שעל המבקש להשיב לה סך של 155,000 ₪ (חלקה השוה מתוך הסכום הכולל אשר נפסק לטובת המשיבים בערעור); זאת, בלא שכספים אלה יקוזזו כנגד הסכומים שנפסקו לטובת המבקש בתביעות האחרות, המתיחסים למשיבים הפורמליים גרידא. בהחלטה מיום 9.2.16 ציין בית המשפט לענייני משפחה (השופטת ס' אופק ) כי הבקשה אינה ברורה, אך בפועל עולה מהחלטתו כי לא נעתר לה. נאמר, כי בקבעו שהסכום אשר נפסק לחובת המבקש יקוזז כנגד הסכומים שנפסקו לטובתו, התיחס בית המשפט המחוזי אל המשיבים כאל מקשה אחת, ומכאן שאין המשיבה זכאית להשבה של 155,000 ₪.

ז.

המשיבה פנתה איפוא לבית המשפט המחוזי בבקשה לחתום על אותה פסיקתא עצמה; הבקשה הוגשה בתמיכת המשיבים הפורמליים ותוך התנגדות המבקש. להלן נתיחס להיבט הדיוני של הבקשה, אך בהחלטה מיום 1.2.17 – היא ההחלטה נשוא הבקשה דנא (ולהלן ההחלטה המאוחרת ) – אושרה הפסיקתא המבוקשת. נאמר, כי מאחר שהמשיבה לא היתה צד לתביעות שבהן חויבו המשיבים הפורמליים, אין לקזז את הסכום אשר נפסק לטובתה בתמ"ש 33315/97 כנגד הסכומים שנפסקו לטובתו של המשיב. הוטעם, כי אין באמור כדי לגרוע מן ההחלטה מיום 3.9.13, שבגדרה נקבע כי חתימה על פסיקתאות תיערך – ככלל – בבית המשפט לענייני משפחה; ואולם, כאן נמצא צורך להבהיר לגבי פסיקתא קונקרטית זו דוקא את אשר נפסק בבית המשפט המחוזי במסגרת הערעור. הובהר, כי המותב התכוון מעיקרא שהקיזוז ייערך לגבי הסכומים אשר נפסקו לטובתם של המשיבים הפורמליים בלבד, ואין מקום להרעת מצבה של המשיבה על יסוד פרשנות שגויה של פסק דינו. כן נקבע, כי ככל ש-155,000 ₪ להם זכאית המשיבה כבר קוזזו מן הסכומים אשר נפסקו לטובתו של המבקש, יש לבטל את הקיזוז ולהשיבם. אשר להחלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 9.2.16, נאמר כי זו לא דחתה את הבקשה לגופה אלא שהבקשה אינה ברורה.

בקשת רשות הערעור

ח.

המבקש טוען, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי ניתנה בחוסר סמכות, נוכח החלטתו המוקדמת הסותרת לשיטתו מיום 3.9.13, ובניגוד לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן תקנות סדר הדין ). נטען, כי ההחלטה המאוחרת היא תוצאה של "מסע דיג" של המשיבה בין ערכאות, שמטרתו לעקוף את החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 9.2.16 , המשקפת קביעות שעליהן הסכימו הצדדים בדיון בפניו, בו נכחו המשיבה ובא כוחה. תוצאת ההחלטה, כך נטען, היא קיזוז כפול לטובתם של המשיבים. לבקשה צורפה בקשה לעיכוב ביצועה של ההחלטה, שמכוחה נפתחו כנגד המבקש הליכי הוצאה לפועל. במסגרת זו הודגש, כי המבקש, בן 87, אינו בקו הבריאות ומאושפז כיום בבית החולים.

דיון והכרעה

ט.

לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, אין בידי להיעתר לה. כנודע, רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן אך במקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. הבקשה דנא אינה באה בגדר אותם מקרים חריגים, שכן תחומה היא בסכסוך הקונקרטי שבין הצדדים, ונדמה כי המבקש אף אינו מנסה לשוות לה גוון עקרוני.

י.

המבקש סבור, כי בית המשפט המחוזי לא היה מוסמך לאשר את הפסיקתא, משקבע – בהחלטה המוקדמת מיום 3.9.13, שניתנה כאמור לגבי פסיקתא מטעמו – כי בקשות לחתימת פסיקתאות יידונו בפני בית המשפט לענייני משפחה. אין להלום את הטענה. בקשתו של המבקש נדחתה במסגרת ההחלטה המוקדמת, הואיל ונגעה במהותה לביצועו של פסק הדין אשר ניתן בבית המשפט לענייני משפחה , ומשכך נקבע כי זו הערכאה המתאימה לדון בנושא. בקשת המשיבה, לעומת זאת, עסקה בקביעתו של בית המשפט המחוזי לעניין הסדר הקיזוז, ועל כן שימשה הפסיקתא במקרה זה כלי נדרש והגיוני לפרשנותה (ראו רע"א 426/09 סאלח נ' חברת אזהר, חברה לפיתוח נכסים , פסקה 15 (2009), ע"א 3832/10 מיטרני נ' מחלוף , פסקה 9 (2010)). לא מצאתי איפוא סתירה בין ההחלטות. אוסיף, כי לא ראיתי לנכון להידרש לטענה לפיה נוגדת ההחלטה המאוחרת את תקנות סדר הדין, הואיל וזו נעדרה תימוכין כגון תקנות ספציפיות, או למצער פסיקה רלבנטית המתיחסת לסוגיה. ודוקו – אין בכך כדי ללמד כי פנייתה של המשיבה לבית המשפט המחוזי לשם אישור הפסיקתא בהליך חדש ("דה נובו"), תחת השגה בפני בית המשפט המחוזי על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה, אינה חפה מקשיים. לטעמי ההליך הנכון לכאורה היה להשיג על החלטת בית המשפט לענייני משפחה, ואולם, אין מקום להידרש לכך הן משפירש בית המשפט המחוזי את החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 9.2.16 באופן "רך" ככזו שלא דחתה את הבקשה, והן כיון שבסופו של יום לגופם של דברים היה מקום להליך בפני בית המשפט המחוזי.

יא.

מכל מקום לגופו של עניין סבורני, כי אין ההחלטה שעליה משיג המבקש מביאה לתוצאה בלתי הוגנת, ומשום כך אין צורך להידרש לשאלה שהועלתה בסיפת הפסקה הקודמת. אדרבה, החלטת בית המשפט המחוזי נועדה לבאר את כוונתו המקורית של בית המשפט המחוזי לעניין הסדר הקיזוז, נוכח פרשנותו של בית המשפט לענייני משפחה בדחותו את בקשת המשיבה, וכדי להעמיד דברים על דיוקם מפי בעלי הדבר, בית המשפט המחוזי. למען הבהירות, נביא את קביעתו של בית המשפט המחוזי בנושא כלשונן:

"בהתאם לכך [לתוצאת הערעור, שבמסגרתה הועמד הסכום בו חויב המבקש על 465,000 ₪ – א"ר], ישלמו המערערים למשיב את חיוביהם בהתאם לפסק דינו של בית משפט קמא ... תוך הפחתת הסך הנ"ל בגין הכספים של המשיב [המבקש – א"ר] ואשתו המנוחה" (פסקה 23 לפסק הדין מיום 1.9.13).

אכן נראה, כי דברים אלה, שנוסחו באופן כוללני, עלולים להיות נתונים לפרשנות לפיה מלוא הסכום אשר נפסק לטובת המשיבים נועד להיות מקוזז אל מול חיובם כלפי המבקש, כמות שעולה מהחלטתו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 9.2.16 . ברם, משהובהר בהחלטה המאוחרת כי לא היה בכוונתו של בית המשפט המחוזי לכלול בקיזוז את הסכום אשר נפסק לטובת המשיבה מעיקרא, וזאת – הואיל ואין כל הצדקה להרע את מצבה בשל תוצאתם של הליכים אשר לא היתה להם צד, חוששני כי היעתרות לבקשה דנא תהא משום השבתה של הטעות על כנה. גם לשכל הישר מקום בקרבנו.

יב.

אין בידי איפוא להיעתר לבקשה, ומשכך – בכל הצער, נוכח נסיבותיו האישיות של המבקש, שאני מאחל לו רפואה שלמה – גם לא לבקשה לעיכוב הביצוע. ואוסיף צער נוסף, על כך שבין אב לילדיו ניטשים הליכים כאלה, מה שאמנם יארע מדי גם בפנינו, אך הוא מנוגד על פניו לסדר האנושי-הטבעי.