רע"א 498/12 משה רבהון נ. שחר גולדנברג

לפניי מונחת בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 9.11.2011, שבו התקבל ערעורו של המבקש על פסק-דין של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו שסילק על-הסף את תביעתו השטרית. התיק הוחזר לבית משפט השלום, לשם דיון לגופו של עניין. המבקש מלין על עניין אחד והוא שבסיפא לפסק-הדין נקבע כי "הוצאות הערעור בסך כולל של 30,000 ₪ יחולו על פי התוצאות".

ביסוד הבקשה שלפניי טענה מרכזית אחת, והיא שהמבקש הגיש לבית המשפט המחוזי "בקשה למתן פסיקתא" שעניינה מתן הוראה על השבת הפיקדון ועל החזר ההוצאות ששולמו למשיבים מכוח פסק-הדין של בית משפט השלום. המבקש מסביר כי לאחר שבדק את הפסיקה הרלוונטית בא לכלל מסקנה כי עליו להגיש את בקשת רשות הערעור רק לאחר שתינתן החלטה בבקשה למתן פסיקתא. בסופו של דבר ניתנה ההחלטה ביום 27.12.2012. או-אז, ביום 16.1.2012, הגיש המבקש שני הליכים: האחד , הבקשה להארכת מועד המונחת לפניי (בש"א 506/12), ו האחֵר , בקשת רשות ערעור על פסק-הדין מיום 9.10.2011 ועל הפסיקתא מיום 27.12.2012 (רע"א 498/12).

לאחר עיון בטענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות. משכך, יש להורות גם על תיקון בקשת רשות הערעור.

המבקש מפנה להחלטה שנתתי בע"א 3832/10 מיטראני נ' מחלוף (טרם פורסם, 10.8.2010), שם עסקתי בשאלה אם המועד להגשת הליך ערעורי על פסק-דין נקבע לפי מועד מתן פסק-הדין או שמא לפי מועד מתן הפסיקתה. באותו מקרה דנתי בהבחנה בין פסיקתה משקפת לבין פסיקתה מתקנת, והבהרתי כי כאשר מדובר בפסיקתה משקפת, אין בעצם נתינתה כדי להשפיע על המועד שבו יש להגיש את הערעור על ההחלטה המקורית. עוד קבעתי, כי אף במקום שבו מדובר בפסיקתא מתקנת, אין בה כדי להאריך מניה וביה את המועד להגשת ההשגה על ההחלטה המקורית, אלא יש צורך בהגשת בקשת להארכת מועד. במקרה אחרון זה, עצם קיומו של הליך תלוי ועומד למתן פסיקתה עשוי להוות שיקול משמעותי להארכת המועד להגשת ההליך הערעורי, כך שהערעור יוגש לאחר מתן הפסיקתה ועיצוב דמותו הסופית של פסק-הדין.

לאור האמור לעיל, ברור כי ההחלטה מיום 27.12.2012 – אפילו אם אראה בה "פסיקתא" למרות הספקות שמעלים המשיבים בעניין זה – לא האריכה מניה וביה את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי.

יוטעם: בבקשה שלפניי הועלתה טענה כי ההחלטה מיום 27.12.2012 תיקנה את פסק-הדין במשמעות סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 – כך שחלה בענייננו הוראת סעיף 81(ג) לחוק זה (הקובעת הארכת מועד סטטוטורית). לטענה זו אין כל יסוד, ויודגש כי לבית המשפט המחוזי אף לא הוגשה בקשה לתיקון לפי סעיף 81. בקשתו של המבקש הייתה למתן "פסיקתא" (כלשונו), שעניינה הוראות להחזרת העירבון ולהחזר ההוצאות בערכאה הראשונה.

הטענה העיקרית של המבקש היא כי יש לראות בהחלטה מיום 27.12.2012 משום "פסיקתא מתקנת". ובכן, איני סבור כך. אולם אפילו אם טענה זו הייתה מתקבלת, עדיין, כאמור לעיל, אין בעצם נתינתה של ההחלטה כדי להאריך אוטומטית את המועד להגשת הליך ערעורי על פסק-הדין המקורי, אלא נדרשת בקשה להארכת מועד (ראו עניין מיטראני הנ"ל) . בענייננו, לא מצאתי הצדקה למתן ארכה כמבוקש. שיקול מרכזי בהקשר זה הוא שלא מצאתי כל הסבר מדוע המבקש – לאחר שבדק את הפסיקה – לא הגיש לכל הפחות את הבקשה להארכת מועד בתוך המועד הקבוע בדין להגשת בקשת רשות ערעור.

יודגש: אילו היה בהחלטה מיום 27.12.2012 אלמנט של "הפתעה" בכל הנוגע לסוגיה שבגינה חפץ המבקש להשיג על פסק-הדין – ניחא. במקרה כזה אפשר היה לטעון כי המבקש לא ביקש ארכה מבעוד מועד שכן לא היה מודע לכך שקיימת בפסק-הדין המקורי נקודה שאינו מסכים עמה. אך לא זה המצב בענייננו. מלכתחילה הבקשה למתן "פסיקתא" עסקה בשני נושאים בלבד: מתן הוראה למזכירות להשיב למבקש את הפיקדון, ומתן הוראה למשיבים להחזיר למבקש את ההוצאות ששילם לפי פסק-הדין של בית משפט השלום. לא הייתה כל בקשה למתן הוראה – לא כל שכן למתן הבהרה – בעניין הקביעה בפסק-הדין כי ההוצאות בערעור יחולו על-פי התוצאות. בנסיבות אלה לא מצאתי סיבה מבוררת לאי-הגשת בקשת רשות ערעור על פסק-הדין, או למצער בקשה להארכת מועד, בתוך המועד הקבוע בדין לכך.

גם ניסיונו של המבקש לשמוט את הקרקע מתחת לאינטרס ההסתמכות של המשיבים אינו יכול להתקבל. המשיבים לא היו צריכים לשער השערות ולהניח הנחות באשר לכוונותיו של המבקש. בענייננו, לאור תוכנה של "הבקשה למתן פסיקתא", ספק בליבי אם הייתה הצדקה של-ממש שלא להגיש בקשת רשות ערעור במועד הקבוע בדין, אך אפילו אם סבר כך המבקש, היה עליו להגיש מבעוד מועד בקשה להארכת מועד, ובכך היה מביא לידיעת המשיבים באופן ברור – ולא ב"רמזים" כלשונו – כי אינו משלים עם רכיב מסוים של פסק-הדין.

לכך אוסיף, בבחינת מעבר לצריך, כי טענתו של המבקש כי "ראוי" שהערעור במקרה זה יהיה בזכות, אין לה על מה שתסמוך, וברי כי מדובר בבקשת רשות ערעור. לגבי סיכויי בקשת רשות הערעור (בהתייחס לפסק-הדין מיום 9.10.2011) – אציין כי אלה אינם נראים מרשימים על פני הדברים, בשים לב לאמות המידה המקובלות בכל הנוגע להתערבותו של בית משפט זה בשאלת פסיקת ההוצאות בבית המשפט המחוזי (ביושבו כערכאת ערעור).

לסיכום: המבקש הגיש באיחור רב את בקשת רשות הערעור בהתייחס לפסק-הדין מיום 9.10.2011 (שהומצא לו לדבריו ביום 24.10.2011), וממילא גם הבקשה להארכת מועד, שהוגשה במקביל לבקשת רשות הערעור, התמהמהה עת רבה. לא מצאתי "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור על פסק-הדין. לפיכך, הבקשה להארכת מועד נדחית .

מכיוון שבקשת רשות הערעור נסבה גם על ההחלטה מיום 27.12.2011, ובכל הנוגע להחלטה זו ההליך הוגש במועד, אני מאפשר למבקש לתקן את בקשת רשות הערעור כך שתחול רק על ההחלטה מיום 27.12.2011. בקשת רשות ערעור מתוקנת תוגש תוך 5 ימים לכל היותר.

המזכירות מתבקשת לתייק את החלטתי-זו הן בבש"א 506/12 הן ברע"א 498/12 (בתיק השופט).

המבקש ישלם למשיבים שכר טרחת עורך-דין בגין הבקשה שלפניי בסך של 3,500 ₪.