רע"א 498/12 משה רבהון נ. שחר גולדנברג

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור מתוקנת על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בע"א 32316-11-09 (כב' סגנית הנשיאה א' קובו ), בה נדחתה בקשת המבקש להורות כי המשיבים ישיבו לידיו הוצאות ששילם בגין דחיית תביעתו בבית משפט השלום.

2.

המבקש הגיש נגד המשיבים תביעה לביצוע שטר. בית משפט השלום בתל אביב

סילק את התביעה על הסף (ת.א. 66072/07, כב' השופטת כ' לוי ) והמבקש חויב בתשלום הוצאות בסך של 20,000 ₪. ערעור שהוגש על פסק דינו של בית משפט השלום התקבל, תוך קביעה כי התיק יחזור לבית משפט השלום לצורך קיום דיון לגופו של עניין (ע"א 32316-11-09, כב' סגנית הנשיאה א' קובו , סגנית הנשיאה מ' רובינשטיין והשופטת ע' צ'רניאק , להלן: " פסק הדין "). עוד קבע בית המשפט המחוזי כי "הוצאות הערעור בסך כולל של 30,000 ₪ יחולו על פי התוצאות". ביום 15.11.2011 הגיש המבקש בקשה למתן פסיקתא, במסגרתה עתר להשיב לו את כספי הפיקדון שהפקיד לצורך הבטחת הוצאות המשיבים בערעור וכן ביקש שיושב לו סכום ההוצאות ששילם בבית משפט השלום בסך 20,000 ₪. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המבקש ביחס לפיקדון. באשר להוצאות נקבע כי: "עניין ההוצאות ששולמו ע"י המערער למשיבים ע"פ פסק הדין של בימ"ש קמא ידונו ע"י הערכאה הדיונית" (החלטה מיום 27.12.2011, כב' השופטת א' קובו , להלן: " ההחלטה השניה "). מכאן הבקשה שלפני.

3.

יצוין, כי בקשתו המקורית של המבקש הופנתה הן כלפי פסק הדין והן כלפי ההחלטה השניה. ביום 30.1.2012 קבע רשם בית משפט זה, כי המבקש איחר את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין וכי אין כל טעם מיוחד להארכת מועד ההגשה. על כן נקבע כי המבקש יגיש בקשת רשות ערעור מתוקנת, אשר תופנה אך כלפי ההחלטה השניה (בש"א 506/12, כב' הרשם ג' שני ). לטענת המבקש, שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי ההוצאות ששולמו על-ידי המערער יידונו על-ידי הערכאה המבררת. זאת משום שקיימת לערכאת הערעור סמכות להורות לצד שזכה בדינו בערכאה הראשונה אך הפסיד בהליך הערעור להשיב ליריבו את אשר שילם לו. הוסף כי במקרה בו יחליטו המשיבים לשלם את הקבוע בשטר – מבלי שיתקיים דיון בבית משפט השלום – הרי שהמבקש ייאלץ להגיש תביעת השבה, אשר תכביד על המערכת השיפוטית. הליך זה לטענת המבקש אינו יעיל וניתן למונעו. מעבר לאמור הוסיף המבקש כי לגישתו יש מקום להתייחס להליך דנא כאל ערעור בזכות, שעה שהסוגיה העולה בבקשה נדונה לראשונה על ידי בית המשפט המחוזי, ואין המדובר בגלגול שלישי.

נתבקשה ונתקבלה תגובת המשיבים, הסבורים כי יש לדחות את הבקשה. נטען כי בהודעת הערעור שהגישו לבית המשפט המחוזי, כלל לא נדרש החזר ההוצאות, וכי לא היה מקום להידרש לכך לראשונה רק בבקשה למתן פסיקתא. צוין כי כלל לא היה מקום להגיש פסיקתא, שכן אין בפסק הדין כל סעד אופרטיבי המצריך מתן פסיקתא על ידי בית המשפט. הודגש כי הגשת בקשת רשות ערעור על הפסיקתא מהווה פתיחת מסלול עוקף לערעור על פסק הדין, אשר נדחה כאמור בשל איחור בהגשת בקשת רשות ערעור.

4.

על דרך הכלל, לא תיטה ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה המבררת ביחס לפסיקת הוצאות. בעניין שנדון בע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק ", פ"ד ס(1) 391, נקבע כי:

"עמדה זו של ערכאות הערעור נובעת מכך שלערכאה הדיונית ניתן שיקול דעת רחב ואף רחב מאוד בשאלה מה סכום ההוצאות ושכר הטרחה שיושת על בעל הדין שהפסיד בדינו...הערכאה הדיונית היא זו שבפניה נשמע ההליך, והיא זו המודעת לדרך התנהלותם של בעלי הדין וליתר הגורמים המשפיעים על קביעת שכר הטרחה וההוצאות".

אמנם, נדמה כי ההוראה בפסק הדין בדבר הקשר שבין תשלום ההוצאות לבין תוצאות ההליך בערכאה הדיונית, עשויה לעורר סוגיה שייתכן ויש מקום לדון בה אף במסגרת בקשת רשות ערעור (וראו למשל החלטת השופט ח' מלצר ברע"א 519/08 עו"ד מועין דאוד חורי נ' סמיר עוואד (19.8.2010)). שותף אני לגישה האמורה של חברי. להשקפתי, ישנם מקרים רבים בהם ראוי לפסוק הוצאות לטובת צד בסיומו של ההליך, ואף יש מקרים בהם ראוי להימנע מכך. אולם ככלל, פתרון הביניים של "הוצאות לפי התוצאות", ובמיוחד תוך נקיטת סכום – רב בו הנזק על התועלת.

במקרנו, השתלשלות ההליכים בפסיקת ההוצאות "נתקעה" בסבך דיוני נוכח המועד בו הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור – לאחר חלוף המועד ביחס לפסק הדין, וטרם חלוף המועד ביחס לפסיקתא. בנסיבות אלו, ולנוכח האמור בפסיקתא - "עניין ההוצאות ששולמו ע"י המערער למשיבים ע"פ פסק הדין של בימ"ש קמא ידונו ע"י הערכאה הדיונית" – סבורני כי מוטב במקרה הנדון לאפשר להליך להתקיים בבית משפט השלום, מבלי להתערב בו. כמובן, לאחר מתן ההחלטה על ידי בית משפט השלום, ומבלי להביע כל עמדה, שמורה לכל צד האפשרות להשיג על ההחלטה האמורה – בהתאם לדין.

5.

הבקשה נדחית – בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.