פרטי ההליך
בבית המשפט העליון בירושלים
בש"א
8783/16 - א'
לפני:
כבוד הרשם גלעד לובינסקי זיו
המבקשת:
רחל קריטי
נ ג ד
המשיבים:
1.
אברהם קריטי
2. חיה זילבר
3. פורמלי רשם המקרקעין נצרת
בקשה להארכת מועד לנקיטת הליך
החלטה
לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 25.8.2016 (ה"פ 56552-07-12), בגדרו נדחתה תובענת המבקשת להורות על ביטול הסכם למכירת מקרקעין שהיו בבעלות המבקשת ושלושת אחיה, לידי המשיבה 2. המשיבה 2 מתנגדת לבקשת הארכה. המשיב 1, דודה של המבקשת אשר חתם על הסכם המכר בשם ארבעת האחים, לא הגיש תגובה כלשהי מטעמו.
בקשת הארכה הוגשה ביום 13.11.2016, והיא מבוססת על שני טעמים עיקריים: האחד, טעות של המבקשת בנוגע לפרק הזמן להגשת הערעור; והשני, מצבה הכלכלי והבריאותי הקשה של המבקשת, אשר בגינו התקשתה להסדיר את ייצוגה המשפטי.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים והבאתי בחשבון את מכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.
כידוע, נקודת המוצא היא כי בעל דין נדרש להקפיד ולעמוד במועדים הקבועים בדין להגשת הליכים ערעוריים. לעניין זה נקבע כי "הקפדה על המועדים הסטטוטוריים תורמת להגשמת המטרות של יעילות, ודאות וסופיות ההליך. היא מבטיחה שוויון בין בעלי-הדין, הכפופים כולם לסדרי דין זהים. אכן, הקפדה על לוחות הזמנים שהתוו בדין הכרחית היא לשם ניהול מערכת שיפוט סדירה, יעילה ותקינה, כמו-גם לשם הבטחת אינטרס ההסתמכות של בעלי-הדין ויכולתם לכלכל את צעדיהם" (ע"א 3832/10 מיטרני נ' מחלוף , פיסקה 24 (10.8.2010)). בית המשפט מוסמך אמנם להאריך את המועד להגשת הליכים כאמור, אולם זאת רק בהתקיים "טעם מיוחד" לכך (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). שאלת קיומו של "טעם מיוחד" נבחנת בהתאם לנס יבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה ולאיזון הראוי בין השיקולים השונים ( בר"מ 6094/13
מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה (10.12.2013);
בש"א 954/11
הוליס תעשיות בע"מ נ' מדינת ישראל - רשות המיסים (14.3.2011)). בין היתר יש להביא בחשבון, לעניין זה, את משך האיחור, את הטעמים העומדים בבסיסו ואת סיכויי ההליך אשר מתבקשת ארכה להגשתו. ודוק: כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא כוחו, הנטייה ליתן ארכה תהיה מצומצמת יחסית.
בענייננו, בקשת הארכה הוגשה כאמור ביום 13.11.2016. בהיעדר התייחסות למועד המצאת פסק הדין לידי המבקשת, יש לצאת מנקודת הנחה כי הוא הומצא בסמוך לאחר נתינתו ומשכך המועד האחרון להגשת הערעור חל ביום 30.10.2016 (בהתחשב בפגרת הקיץ ובפגרת סוכות). עסקינן איפוא באיחור שאינו קצר, של כשבועיים ימים. טענת המבקשת כי טעתה באשר למועד האחרון להגשת הערעור וסברה כי נותר זמן להגשתו נטענה באופן סתמי, ללא פירוט לגבי מהות הטעות או לגבי המאמצים אשר נעשו על מנת לברר את המועדים החלים בכגון דא. לא למותר לציין בהקשר זה כי המבקשת הייתה מיוצגת בערכאה הדיונית על ידי אותו בא כוח המייצג אותה בהליך דנן, וממילא יכולה הייתה לברר עמו בנקל מהו המועד הקבוע בדין להגשת ערעור. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי הורם הנטל להוכיח שהטעות הנטענת הייתה בלתי נמנעת באורח סביר (ראו והשוו, בש"מ 6229/11
דון יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה
(10.1.2012)).
אף הטענה לפיה האיחור נגרם מחמת קשיים כלכליים ובריאותיים של המבקשת נטענה בעלמא, ללא פירוט או תיעוד מתאים. ודוק: מן הבקשה עולה כי המבקשת פנתה לבא כוחה לצורך הגשת ערעור רק ביום 3.11.2016, כחודשיים לאחר מתן פסק הדין ולאחר חלוף המועד. אין בנמצא הסבר מבורר מדוע לא ניתן היה לבצע פנייה זו קודם לכן, דבר אשר היה מאפשר את הגשת הערעור במועד. לאמור עד כה מתווספת
העובדה, כי בקשת הארכה אינה כוללת התייחסות לשאלת סיכוייו הלכאוריים של הערעור אשר מתבקשת ארכה להגשתו. ככל שניתן להעריך מעיון בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, דומה כי סיכויים אלה אינם גבוהים במידה המטה את הכף לעבר קבלת הבקשה.
נוכח כלל האמור לעיל, הבקשה להארכת מועד נדחית. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.
ניתנה היום, א'
בכסלו התשע"ז (1.12.2016).
גלעד
לובינסקי זיו, שופט
ר
ש ם