בש"א 8321/11 יוסף ברששת נ. קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 1.8.2011. הבקשה הוגשה "למען הזהירות" נוכח סברתו של המבקש כי בקשת רשות הערעור הוגשה במועדה.

המבקש הגיש תביעה לבית משפט השלום לפיצוי בגין נזקי-גוף שהוסבו לו לטענתו בתאונת דרכים (המבקש הושלך מרכבו על-ידי נוסע-טרמפיסט שהשתלט על הרכב). בית משפט השלום בהרצליה דחה את התביעה כנגד המשיבה 2 (מבטחת הרכב), וקיבל את התביעה כנגד המשיבה 1 (קרנית). בית המשפט קבע גם את גובה הפיצויים המגיעים למבקש. המשיבה 1 הגישה ערעור על פסק-הדין. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו קיבל את הערעור בקבעו כי חלה "החזקה הממעטת" שעניינה "מעשה שנעשה במתכוון" (סעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975), ועל כן האירוע אינו בא בגדר הגדרת "תאונת דרכים" שבחוק. בפסק-הדין נקבע כי המבקש יישא בהוצאותיה של המשיבה 1 ובשכר טרחת עורך-דין בסך של 15,000 ₪.

פסק-הדין ניתן כאמור ביום 1.8.2011. המשיבה 2 הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לתיקון טעות, לאמור: אי-פסיקת הוצאות לזכותה. בית המשפט – בהחלטה מיום 24.8.2011 – קבע לאחר עיון בבקשה ובתגובות לה, כי "בנסיבות העניין כל אחת מחברות הביטוח תישא בהוצאותיה".

מסתבר כי בין הצדדים התגלעה מחלוקת לגבי משמעות ההחלטה מיום 24.8.2011, כלומר האם מכוח החלטה זו בוטלה ההוראה בפסק-הדין בעניין חיובו של המבקש בהוצאותיה של המשיבה 1. על כן הוסכם כי המבקש יגיש בקשת הבהרה בעניין זה לבית המשפט המחוזי. כמו-כן הצדדים קיימו ביני לביני מגעים לעניין עיכוב השבת הכספים ששולמו למבקש מכוח פסק-הדין של בית משפט השלום (שבוטל על-ידי בית המשפט המחוזי). בסופו של דבר הוסכם על עיכוב ביצוע בכפוף להמצאת ערבות בנקאית על סכום פסק-הדין.

על רקע זה הוגשה, ביום 10.11.2011, הבקשה שלפניי, כשבצמוד לה בקשת רשות הערעור גופה. טענתו הראשונה של המבקש היא כי המועד להגשת בקשת רשות ערעור טרם חלף, ויותר מכך: פרק הזמן הקצוב בדין להגשת בקשת רשות ערעור אף טרם החל להימנות; טעם הדבר הוא שעדיין לא ניתנה החלטה בבקשת ההבהרה, המהווה חלק מפסק-הדין ואשר תסיים את המחלוקת בין הצדדים בבית המשפט המחוזי.

טענה זו של המבקש יש לדחות. מיותר לציין כי אין בדעתי להשיג את גבולו של בית המשפט המחוזי ולהביע עמדה באשר ל"בקשה למתן הבהרה" המונחת לפניו. כל שאומר הוא כי לפחות בשלב זה, אין מקום לקבוע כי פסק-הדין מיום 1.8.2011 תוקן בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 24.8.2011; וכי לא ניתן היום – לצורך הבקשה שלפניי – לראות בהחלטתו העתידית

(והבלתי-ידועה) של בית המשפט המחוזי לגבי בקשת ההבהרה משום "תיקון" לפסק-הדין (שלגביו חל סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984), או משום "החלטה משלימה" או "מבהירה" שיש בה כדי להאריך מניה וביה את המועד להגשת בקשת רשות ערעור (ראו גם החלטתי בע"א 3832/10 מיטרני נ' מחלוף (טרם פורסם, 10.8.2010)); כל זאת, מבלי שנדרשתי לשאלה אם אמנם יש דבר-מה הטעון "הבהרה", או לשאלת העיגון הנורמטיבי להגשת "בקשת הבהרה" שלא לפי המנגנון הקבוע בסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967; וראו גם ע"א 769/77 יוסיפוב נ' יוסיפוב , פ"ד לב(1) 667, 671 (1978)).

מכאן לטענתו השנייה והחלופית של המבקש, כי יש מקום להאריך לו את המועד להגשת בקשת רשות ערעור. לבקשה זו מצאתי לנכון להיעתר בכפוף לתשלום הוצאות. אין מחלוקת כי כוונתו של המבקש להשיג על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי הייתה ידועה למשיבות מבעוד מועד, ואף הייתה הסכמה לגבי סוגיית עיכוב ביצוע פסק-הדין. המבקש לא הגיש בפועל את בקשת רשות הערעור משום שסבר כי המועד לעשות כן טרם החל. סברה זו יש לדחות, כאמור לעיל; אולם, טעות בדין אינה מובילה בהכרח לדחיית בקשה להארכת מועד. בענייננו, בהיעדר טענה מבוררת להסתמכות ממשית של המשיבות על סופיות פסק-הדין, ובשים לב לכלל הנסיבות לרבות העובדה שבית המשפט המחוזי הפך את פסק-הדין של בית משפט השלום, סבורני כי האיזון הראוי טמון במתן הארכה המבוקשת, אך זאת בכפוף לתשלום שכר טרחת עורך-הדין של המשיבה 1, אשר הגישה תגובה מנומקת לבקשת הארכה.

המבקש יישא אפוא בשכר טרחת עורך-הדין של המשיבה 1 בסכום של 2,000 ₪. שכר הטרחה ישולם תוך 5 ימים מעת המצאת החלטה זו, והמבקש יגיש לבית המשפט הודעה על ביצוע התשלום. לכשתוגש ההודעה – תפתח המזכירות את הליך בקשת רשות הערעור. בהיעדר תשלום שכר הטרחה והגשת הודעה תוך 5 ימים כאמור, לא ייפתח הליך בקשת רשות הערעור.