פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בש"א
9425/16 - א'
לפני:
כבוד הרשם גלעד לובינסקי זיו
המבקשת:
נדין שמחה אזואלוס
נ ג ד
המשיבים:
1.
לימור צבעים 2011
2. ניב בנימין שחם
בקשה להארכת מועד לנקיטת הליך
החלטה
1.לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 23.3.2016 (ה"פ 47292-12-15), בגדרו נדחתה תובענה מטעם המבקשת למתן פסק דין הצהרתי בדבר בטלות הסכם מכר דירה בינה לבין המשיבה 1, וזאת בטענה כי חתימת המבקשת המתנוססת על גבי ההסכם, זיופה (להלן: פסק הדין ).
2.בקשת הארכה הוגשה ביום 5.12.2016 על ידי המבקשת, שאינה מיוצגת בהליך דנן. בבקשה צוין כי לאחר מתן פסק הדין ביקשה המבקשת מעורך דינה בערכאה הדיונית, שלמה סויסה (להלן: סוויסה ), להגיש ערעור וכי הוא העביר אליה, באמצעות הפקסימיליה, עותק של טיוטת כתב הערעור. ואולם, בהמשך הדרך התברר למבקשת כי סוויסה לא הגיש את הערעור. לדברי המבקשת, "עו"ד סויסה יצר בפניי מצג שהסתמכתי עליו, לפיו הגשת הערעור תתבצע כמובטח באופן ובתנאים הראויים לפי כל כללי הדין" (סעיף 4 לבקשה). המבקשת מוסיפה וטוענת כי עשתה ניסיונות רבים ליצור קשר עם סוויסה ללא הצלחה, ובשלב מסוים התברר לה כי הוא הושעה ממקצוע עריכת הדין. עוד מציינת המבקשת כי סיכויי הערעור גבוהים. על פי הנטען, קיים נתון מסוים בעל אופי אישי (אשר מפאת צנעת הפרט לא יצוין בהחלטה) שאילו הערכאה הדיונית הייתה נחשפת אליו, היה הדבר משליך על הערכת עדות המבקשת ומטה את הכף לעבר קבלת התובענה. לבקשה אף צורפו אסמכתאות ביחס לנתון זה.
3.ביום 8.12.2016 בקשתי את תגובתו של סוויסה לטענות המבקשת. תגובה זו הוגשה, לאחר עיכובים, ביום 16.1.2017. בתגובה הכחיש סוויסה כי סיכם עם המבקשת על הגשת ערעור וכי שלח למבקשת עותק של טיוטת כתב ערעור. תחת זאת ציין, כי המבקשת ובני משפחתה ביקשו לבחון אפשרות להגשת תובענה חדשה, להבדיל מערעור; וכי בהמשך הדרך הודיע לו אחד מקרוביה של המבקשת שמצבם הכלכלי אינו מאפשר לשכור בא כוח להגשת תובענה חדשה וכי ככל הנראה יפנו ללשכה לסיוע משפטי.
4.המשיבים, מצדם, מתנגדים למתן הארכה המבוקשת. לשיטתם, גרסת המבקשת בדבר הסיכום עם סוויסה על הגשת ערעור לא נתמכה באסמכתאות מתאימות, ומכל מקום הם כבר גיבשו הסתמכות על פסק הדין נוכח פרק הזמן הארוך אשר חלף. המשיבים הוסיפו וציינו כי סיכוייו של הערעור אותו מעוניינת המבקשת להגיש, קלושים.
5.כידוע, נקודת המוצא היא כי בעל דין נדרש להקפיד ולעמוד במועדים הקבועים בדין להגשת הליכים ערעוריים. לעניין זה נקבע כי "הקפדה על המועדים הסטטוטוריים תורמת להגשמת המטרות של יעילות, ודאות וסופיות ההליך. היא מבטיחה שוויון בין בעלי-הדין, הכפופים כולם לסדרי דין זהים. אכן, הקפדה על לוחות הזמנים שהתוו בדין הכרחית היא לשם ניהול מערכת שיפוט סדירה, יעילה ותקינה, כמו-גם לשם הבטחת אינטרס ההסתמכות של בעלי-הדין ויכולתם לכלכל את צעדיהם" ( ע"א 3832/10
מיטרני נ' מחלוף , פיסקה 24 (10.8.2010)). בית המשפט מוסמך אמנם להאריך את המועד להגשת הליכים ערעוריים, אולם זאת רק בהתקיים "טעם מיוחד" לכך ( תקנה 528 ל תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984). שאלת קיומו של "טעם מיוחד" נבחנת בהתאם לנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה ולאיזון הראוי בין השיקולים השונים ( בר"מ 6094/13
מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה (10.12.2013);
בש"א 954/11
הוליס תעשיות בע"מ נ' מדינת ישראל - רשות המיסים (14.3.2011)). בין היתר יש להביא בחשבון, לעניין זה, את משך האיחור, את הטעמים העומדים בבסיסו ואת סיכויי ההליך אשר מתבקשת ארכה להגשתו. ודוק: כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא כוחו, הנטייה ליתן ארכה תהיה מצומצמת יחסית.
6.לאחר שבחנתי את בקשת הארכה על רקע אמות המידה המפורטות לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.
7.כאמור, פסק הדין ניתן ביום 23.3.2016 ואילו בקשת הארכה הוגשה ביום 5.12.2016, כשמונה חודשים וחצי לאחר מכן. עסקינן איפוא באיחור ארוך וניכר. משך הזמן אשר חלף מהווה שיקול משמעותי התומך בדחיית הבקשה. זאת, שכן לאחר חלוף תקופה ממושכת יש ליתן משקל ממשי לעיקרון הסופיות ולאינטרס ההסתמכות של המשיבים.
8.לכך מצטרף הנתון, כי ההסבר אשר ניתן לאיחור מעורר קשיים שונים.
ראשית, טענת המבקשת לפיה סיכמה עם סוויסה על הגשת ערעור לא נתמכה בתצהיר או באסמכתאות כלשהן (כגון טיוטת כתב הערעור אשר נשלחה לה על פי טענתה), וזאת חרף היותה טענה עובדתית. משכך, ונוכח הכחשתו של סוויסה, לא ניתן לומר כי הורם הנטל לביסוסה של טענה זו.
שנית, הבקשה אינה כוללת פירוט סדור לגבי השתלשלות האירועים במהלך אותם שמונה חודשים וחצי אשר חלפו מעת מתן פסק הדין ועד להגשת בקשת הארכה. בין היתר לא צוין מתי בדיוק גילתה המבקשת כי הערעור לא הוגש בסופו של דבר (ואולי הדבר אירע כבר לפני מספר חודשים?), וכיצד גילתה זאת. בנסיבות אלה, הרי שאפילו אניח לטובת המבקשת כי יש ממש בטענתה לפיה סיכמה עם סוויסה על הגשת ערעור, אין בידי לקבוע כי פעלה בשקידה ראויה מרגע הגילוי שהדבר לא נעשה. ודוק: בעל דין המגלה כי ההליך הערעורי אותו חפץ להגיש לא הוגש מסיבה כלשהי, אינו רשאי כמובן לשבת בחיבוק ידיים, ועליו לפנות לערכאת הערעור בבקשה מתאימה זמן קצר לאחר הגילוי.
9.אם לא די באמור עד כה, הרי שסיכוייו הלכאוריים של הערעור אינם נחזים, על פני הדברים, להיות גבוהים. עיון בפסק הדין מעלה כי הכרעת בית המשפט המחוזי הדוחה את טענת הזיוף מבוססת על קביעות עובדתיות מובהקות, בהן ממעטת ערכאת הערעור להתערב. כמו כן, דחיית גרסתה של המבקשת אינה נסמכת רק על קשיים בעדותה (אותם הנתון הנוסף שצוין בבקשה יכול אולי להסביר), אלא מבוססת על מארג של ראיות נוספות.
10.נוכח משקלם המצטבר של השיקולים אשר פורטו לעיל, דינה של בקשת הארכה להידחות וכך אני מורה. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ד
בטבת התשע"ז (22.1.2017).
גלעד
לובינסקי זיו, שופט
ר
ש ם