בש"מ 3117/15 אשר נורוחיאן נ. עיריית תל אביב -יפו

1.

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו מיום 10.3.2015, אשר דחה (על הסף ובבחינת למעלה מהנדרש לגופם של דברים) עתירה שהגיש המבקש להורות למשיבה 1 להימנע מלהמשיך בהליכי כינוס נכסים על דירת מגוריו בשל חוב נטען כלפיה ולהורות על מחיקת הערת שיעבוד על דירת המגורים (למעט עניין אחד בו התקבלה העתירה).

בהינתן מועד ההמצאה (16.3.2015), פגרת הפסח ויום העצמאות, הוגשה הבקשה - אליה צורף עותק של הודעת הערעור - באיחור של תשעה ימים. על פי הטענה איחור זה נגרם בשל טעות שבדין של בא-כוח המבקש, אשר סבר כי נתונים היו לו 45 ימים להגשת הערעור. עוד הודגש כי בשל גילו של המבקש, אשר הוא כבן 94 שנים, ונוכח מצבו הבריאותי הפגישה עימו ועם בני משפחתו לא נערכה מיד לאחר המצאת פסק הדין, ובנוסף צוין כי במגעים שנערכו בין הצדדים הובהר למשיבה כי אם לא יגיעו לידי הסכמה יוגש ערעור על פסק הדין.

המשיבה 1 (המיוצגת בידי כונס הנכסים, המשיב 2) מתנגדת לבקשה.

2.

לאחר שנתתי דעתי לכל השיקולים הצריכים לעניין ואיזנתי ביניהם הגעתי לכלל מסקנה כי הכף נוטה אל עבר קבלת הבקשה בכפוף לחיוב המבקש בהוצאות המשיבה 1 (ונוכח מסקנה זו בקשתו של המבקש להגשת תשובה לתגובת המשיבה 1, מתייתרת).

לא אכחד כי קיים קושי בטענת בא-כוח המבקש בדבר טעות שבדין, שכן סד הזמנים הקבוע להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים קבוע בהוראת דין ברורה וידועה (ראו: תקנה 33 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000; בש"ם 2691/09 שוורץ נ' משרד הביטחון - מדינת ישראל , פסקה 3 (119.5.2009)). זו אמנם נקודת המוצא, אך אותה יש לאזן בכל מקרה נתון עם נסיבות העניין הקונקרטי (ראו: רע"א 9073/01 פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (29.1.2002). לשיקולים הרלבנטיים ראו בר"ם 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה , פסקאות 9-11 (10.12.2013) (להלן: עניין מדהנה )), ובענייננו ראיתי ליתן משקל לשיקולים הבאים:

ראשית , התרשמותי מהבקשה, הנתמכת בתצהיר בא-כוח המבקש, כי האיחור בהגשת ההליך אכן נבע מטעות אנוש בתום לב.

שנית , ההליך אשר הגשתו מתבקשת הינו ערעור בזכות על פסק דין בו נדחתה עתירה מנהלית, על הסף ובבחינת למעלה מן נדרש נערך גם דיון לגופם של דברים (למעט עניין אחד בו התקבלה העתירה), ויש ליתן את הדעת בהקשר זה למהות ההליך הנוגע להליכי כינוס על דירת מגוריו של המבקש כמו גם למיהות הצדדים (פרט מול רשות, ראו עניין מדהנה

פסקה 9).

שלישית , המבקש עמד על המגעים שהתנהלו בין הצדדים אשר בגדרם הודיע למשיבה 1 כי אינו משלים עם פסק הדין וכי הוא מתעתד להגיש ערעור.

המשיבה 1 לא חלקה על כך, אלא שלטענתה משלא הוגש הערעור בפועל במועד הקבוע לכך בדין סברה כי המבקש ויתר על הגשת הערעור והחליט שלא להגישו. אכן הודעה של בעל דין על כוונה להגיש ערעור אינה יכולה להקנות לו חסינות מפני התגבשות אינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד ללא הגבלת זמן, וברור כי חלוף הזמן מחליש מכוחה של הודעה כאמור. יחד עם זאת בענייננו משך האיחור אינו מאוד ממושך (ובניגוד לטענת המשיבה 1, אשר ציינה בתגובתה במקום אחד כי מדובר באיחור של "קרוב לחודש" ובמקום אחר כי מדובר באיחור של חודשיים, הרי שהאיחור בהגשת ההליך הוא של תשעה ימים), ובנסיבות העניין בהתחשב במגעים בין הצדדים (אשר כללו לטענת המבקש גם מספר שיחות בהן הדגיש בא-כוחו כי ככל שלא תושג הסכמה יוגש ערעור), נראה כי כלל נסיבות העניין מצביעות על כך שאינטרס ההסתמכות של המשיבה 1 על סופיות פסק הדין לכל הפחות נחלש. יצוין בהקשר זה כי המשיבה 1 לא טענה כי נקטה בפעולות קונקרטיות שהיה בהן לשנות את מצבה לרעה במהלך אותם תשעה ימי איחור.

3.

בנסיבות אלו כולן ולאחר איזון בין כל השיקולים הרלבנטיים ועיון בהודעת הערעור שהגשתה מתבקשת, הגעתי כאמור לכלל מסקנה כי ראוי שלא לחסום את המבקש מהעלאת טענותיו בבית משפט זה בשל המחדל הדיוני של בא-כוחו. עם זאת סבורני כי נסיבות האיחור מצדיקות להתנות את קבלת ההליך לרישום באישור שיציג המבקש - בתוך חמישה ימים ממועד המצאת החלטה זו לידיו - לפיו שילם למשיבה 1 סך של 3,500 ש"ח.

לאחר הגשת אישור כאמור תפתח המזכירות תיק עע"ם בו תתויקנה הודעת הערעור המצורפת לבקשה שבפניי וכן החלטתי זו.