בש"א 6309/08 יצחק ניאקן נ. תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל ב

1.

לפניי ארבע בקשות להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור על החלטות של בתי משפט של פשיטת רגל. ארבע הבקשות הוגשו בעקבות מחיקת ערעורים שהגישו המבקשים על אותן החלטות. מחיקת הערעורים נעוצה בפסק דין של בית משפט זה מיום 13.7.2008, בו נקבע כי הדרך להשיג על החלטה של בית המשפט המחוזי לדחות ערעור על החלטת נאמן או מפרק, לפיה נדחתה תביעת חוב בשל איחור בהגשתה, הינה זו של בקשת רשות ערעור ולא ערעור (ע"א 7829/04 הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ נ' פאן אל-א סחר בינלאומי בע"מ (פירוק ) ). הערעורים נמחקו, נוכח הלכה זו, בשל כך שלא ננקט בהם הליך התקיפה הנכון, תוך ציון העובדה כי למערערים שמורה הזכות לבקש הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. מכאן ארבע הבקשות. מכיוון שכל הבקשות הוגשו בנסיבות דומות ומבוססות על טיעונים דומים, אדון בהן מאוחד. אפתח בתיאור קצר של הרקע העומד בבסיס כל אחת מן הבקשות:

2.

הבקשה בבש"א 7330/08 נסבה על החלטה של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו לדחות את ערעור המבקש על החלטתו של המפרק של משיבה 1 לדחות את בקשת המבקש להאריך המועד להגשת תביעת חוב בעניינה של משיבה 1. החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה ביום 11.7.2004 ומיד לאחר מכן הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה (ע"א 7289/04). ערעור המבקש נדחה ביום 13.7.2008, בנימוק כי התקיפה צריכה הייתה להיעשות בדרך של בקשת רשות ערעור. מכאן בקשת המבקש להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור, אותה הגיש ביום 25.8.2008. נטען בה כי פסיקת בית המשפט בעניין דרך התקיפה מהווה חידוש וכי עד פסק הדין ההלכה הייתה כי החלטת בית המשפט המחוזי היא "צו בפשיטת רגל" שההשגה עליה הינה ערעור בזכות. המפרק הודיע בתגובה על התנגדותו להארכת מועד. נטען כי פסק הדין אינו מהווה הלכה חדשה. כן טען המפרק להסתמכות על כך שאם יידחה הערעור, הוא לא יוטרד עוד בהליכים נוספים. הסתמכות זו מבוססת, כך נטען, על כך שעוד ביום 10.9.2006 הורה בית המשפט לצדדים להתייחס לדרך הגשתה הנכונה של השגת המבקש על החלטת בית המשפט המחוזי. החלטה זו הייתה בבחינת נורת אזהרה וחייבה את המבקש לנקוט אמצעי זהירות כבר אז. לטענת המפרק הסתמכותו גברה כאשר חלפו ימים ארוכים מדחיית הערעור ועד שהוגשה הבקשה להארכת המועד, בחלוף 37 ימים. נטען כי אותה תקופה מתגבשת לכדי זכות קנויה של המפרק לסופיות ההליך וחסינות מפני הטרדתו בהליכי ערעור נוספים.

3.

הבקשה בבש"א 6309/08 נסבה על החלטה של בית המשפט המחוזי בחיפה שניתנה בהליכי פשיטת הרגל המתנהלים בעניינו של המבקש. באותה החלטה קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורה של משיבה 1 על החלטת הנאמן לנכסי פושט הרגל לדחות את בקשתה להארכת מועד להגשת תביעת חוב. בית המשפט החליט כי יש מקום להאריך את המועד להגשת תביעת החוב והורה לנאמן לבחון את תביעת החוב ולהכריע בה לגופה. החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה ביום 29.12.2005. לאחר קבלת ההחלטה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 1736/06). את הבקשה שלפניי הגיש המבקש ביום 14.7.2008, בסמוך לאחר מתן פסק הדין בע"א 7829/04. ואמנם, ביום 21.7.2008 נמחק ערעורו של המבקש, על יסוד הקביעה כי המהלך הדיוני הנכון בו היה צריך לנקוט המבקש הוא הגשתה של בקשת רשות ערעור ולא ערעור, כפי שנפסק לאחרונה בע"א 7829/04. הבקשה להארכת מועד התבססה על הטענה כי הפסיקה החדשה בע"א 7829/04 מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, פסיקה שהתירה את הסבך שהיה קיים בסוגיית אופן הערעור על החלטות של בית משפט של פשיטת רגל סביב החלטות בערעור על החלטות נאמן ביחס לתביעות חוב. משיבה 1 מתנגדת לבקשה להארכת מועד. היא קובלת על כך שהמבקש גרר אותה משך שנים בהליך משפטי שגוי. לטענתה, על המבקש היה לנקוט משנה זהירות ולהגיש בקשה לרשות ערעור, תחת ניהול הליך סרק ארוך ויקר. המשיבה 1 הוסיפה וביקשה לדחות את הבקשה על הסף מאחר שההליך לא הוגש עד ליום 21.8.2008, כפי שהתבקש בבקשה.

4.

הבקשה בבש"א 6973/08 נסבה על החלטה של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו שנינתה במסגרת הליכי פשיטת רגל של המשיב 2 לבקשה. באותה החלטה נדחה ערעורה של המבקשת על החלטת המנהל המיוחד לבדיקת תביעות חוב לדחות את בקשת המבקשת להארכת מועד להגשת תביעות חוב. החלטת בית המשפט ניתנה ביום 7.3.2006 ומיד לאחריה הגישה המבקשת ערעור בזכות לבית משפט זה (ע"א 7849/06). עם מתן פסק הדין בע"א 7829/04 התבקשו בעלי הדין על ידי בית המשפט להודיע עמדתם לעניין המשך הדיון בערעור. לאחר קבלת עמדות הצדדים פסק בית המשפט כי יש למחוק את הערעור בשל כך שלא ננקט הליך התקיפה הנכון (פסק דין מיום 6.8.2008). ביום 7.8.2008 הגישה המבקשת בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור. לטענתה, המדובר בטעות שבדין המצדיקה מתן ארכה, שכן בנסיבות העניין הטעות הייתה סבירה והמשיבים לא פיתחו כל ציפייה כי ההליך בבית המשפט קמא הסתיים. משיב 2, המנהל המיוחד, מתנגד לבקשה. נטען כי לו פעלה המבקשת באורח זהיר, הייתה מגישה מלכתחילה בקשה לרשות ערעור. הוא מציין כי הערעור שהוגש בזמנו הוגש לאחר חלוף המועד להגשת בקשה לרשות ערעור. משיב 2 טוען כי בהסתמך על החלטת בית המשפט לדחות את תביעת החוב הגיש החייב בקשה לאישור הסדר נושים. הנושים, להוציא המבקשת, תמכו בבקשה, ובהחלטה מיום 28.3.2007 קבע בית המשפט על פשיטת רגל כי להוציא הערעור שהגישה המבקשת, אין מניעה לאישור הסדר הנושים.

5.

הבקשה בבש"א 7478/08 נסבה על החלטה של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו לדחות את ערעורן של המבקשות על החלטת הנאמן שלא להאריך את המועד להגשת תביעת חוב, והכל במסגרת הליכים של בקשה לאישור פשרה והסדר בין חברה לבין נושיה. בסמוך לאחר מתן ההחלטה הגישו המבקשות ערעור לבית משפט זה (ע"א 4977/05). עם מתן פסק הדין בע"א 7829/04 התבקשו בעלי הדין להודיע עמדתם לעניין המשך הדיון בערעור. לאחר קבלת עמדות הצדדים פסק בית המשפט כי יש למחוק את הערעור בשל כך שלא ננקט הליך התקיפה הנכון (פסק דין מיום 21.7.2008). הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 1.9.2008 וגם היא מבוססת על הטענה כי ההלכה בע"א 7829/04 היא בבחינת חידוש, כאשר עד לפסק הדין איש מהצדדים להליך לא סבר כי היה על המבקשות להגיש בקשה לרשות ערעור תחת ערעור. נטען כי היענות לבקשה לא תפגע במשיבים שכן הנאמן מחזיק ברשותו בנפרד כספים המיועדים לתשלום תביעות החוב של המבקשות, ככל שערעורן יתקבל. משיב 1, הנאמן למי מוש

הסדר הנושים, מתנגד לבקשה. לטענת הנאמן, לו נהגו המבקשות בסבירות ובזהירות, היו מגישות בקשה לרשות ערעור ממנה תמיד פתוחה הדרך לערעור. טעותן אינה מקימה, לשיטת הנאמן, טעם מיוחד להארכת מועד.

6.

לאחר שעיינתי בבקשות ובטענותיהם של בעלי הדין, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות כולן להתקבל. אמנם, אין ספק כי עבר זמן רב מאז ניתנו החלטותיהם של בתי המשפט המחוזיים ועד להגשת הבקשות שלפניי. אולם לטעמי, בנסיבות המיוחדות של המקרים שלפני, קיימת הצדקה להאריך את המועד כמבוקש. כל המבקשים הגישו בזמנו ערעורים על החלטות בתי המשפט המחוזיים, מתוך סברה מוטעית כי ההחלטות מהוות "צו בפשיטת רגל" ולפיכך הדרך להשיג על ההחלטות הינה בדרך של ערעור בזכות. עם מתן פסק הדין בע"א 7829/04 הוברר כי הדרך הדיונית הנכונה בה היה על המבקשים לפעול הינה הגשת בקשה לרשות ערעור. השאלה המרכזית הטעונה הכרעה הינה האם טעותם של המבקשים מקימה "טעם מיוחד" להארכת מועד, כנדרש בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לעניין הסיבה לעיכוב בהגשת ההליך, ההלכה הפסוקה הכירה בכך שבנסיבות מסוימות, טעות שבדין עשויה להקים טעם מיוחד. נפסק כי "אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד (רע"א 9073/01 פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות (לא פורסם, 29.1.2002)). בבחינת השאלה האם הטעות מקימה "טעם מיוחד" נבחנת השאלה האם מדובר בטעות סבירה, טעות שאינה מובנת מאליה וכן נלקחים בחשבון מהותו של האינטרס העומד על הפרק, כמו גם האינטרסים הנגדיים של בעלי הדין האחרים, ובראשם אינטרס ההסתמכות (ראו, בש"א 6708/00 אהרן נ' אהרן , פ"ד נד(4) 702); כן ראו, בש"א 805/08 טחנת קמח מפרץ בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל - משרד החקלאות ופיתוח הכפר (לא פורסם, 11.5.2008)).

7.

במקרה שלפניי שוכנעתי כי טעותם של המבקשים הינה טעות סבירה הנובעת ממצב משפטי מעורפל. כפי שעולה פסק הדין בע"א 7829/04, עובר למתן פסק הדין סדרי הערעור לא היו נהירים דיים ו"בעבר דן בית משפט זה לעיתים בהשגות על החלטות כאמור על דרך ערעור בזכות, ואילו במקרים אחרים דן בהשגות דומות בגדר בקשת רשות ערעור" (סעיף 12 לפסק הדין). בית המשפט נדרש לפסק דין מורכב ומפורט כדי להבהיר את אופן הסיווג של החלטות בערעור על החלטות של מפרק או נאמן לעניין הארכות מועד להגשת תביעות חוב. בפסק הדין עמד בית המשפט

בהרחבה על הכללים הנפתלים של ערעור על החלטות בדיני פירוק ובדיני פשיטת רגל. לעניין זה נדרש בית המשפט לאבחנות דקות בין החלטות המכריעות בתביעת החוב לגופה, עליהן מוגש ערעור בזכות, לבין החלטות בערעור על החלטה של בעל התפקיד בבקשה לארכת מועד להגשת תביעת חוב, עליהן מוגש ערעור ברשות. בפסק הדין אף הועלו טיעונים כבדי משקל לתמיכה בסיווגה של החלטה כזו כ"פסק דין" עליו ניתן להשיג בזכות בפני ערכאת הערעור. אכן, ניתן ללמוד מפסק הדין כי היו רגליים לסברה כי למבקשים עמדה האפשרות להגיש ערעור בזכות. אמנם, גישה זו לא התקבלה בסופו של דבר על ידי בית המשפט, אולם בכך אין כדי לאיין את העובדה כי מדובר בטעות סבירה של המבקשים עקב אי בהירות בדין.

8.

אשר לאינטרס ההסתמכות של המשיבים, לא שוכנעתי כי בנסיבות העניין הוא עשוי להצדיק את דחיית הבקשות, חרף סבירותה של הטעות. המבקשים העמידו את המשיבים, תוך פרק זמן קצר, על כך שאין הם משלימים עם החלטות בתי המשפט המחוזיים ומבקשים הם לתקפן. על כן לאורך כל התקופה, למן הגשת הערעורים ועד הלום, ידעו המשיבים כי המבקשים אינם משלימים עם החלטות בתי המשפט המחוזיים. דומה כי גם המשיבים היו שותפים לטעותם של המבקשים לגבי הדרך להשיג על ההחלטות. מכל מקום, איש מהם לא ביקש את מחיקת הערעורים בטענה כי הוגשו שלא כדין, והערעורים נמחקו בסופו של דבר ביוזמת בית המשפט. במצב זה, לא רכשו המשיבים "חסינות" מפני הליכים ערעוריים, ולא גיבשו ציפייה כי לא יוטרדו בהליכי ערעור בעניין. עובדה זו היא בעלת חשיבות מכרעת, שכן עיקרה של הדרישה לטעמים מיוחדים טמון בהגנה על ציפייתו של בעל הדין שכנגד לסופיות ההליך. אוסיף כי לאחר מחיקת הערעורים, הגישו המבקשים את הבקשות שלפניי בתוך תקופה קצרה, המצויה כולה בתוך פגרת הקיץ של בתי המשפט. בשים לב למשכה הקצר של התקופה, ולכך שהאפשרות לבקש ארכה צוינה מפורשות בפסקי הדין בהם נמחקו הערעורים, אין המשיבים יכולים להישמע בטענה כי לאחר מחיקת הערעורים גיבשו ציפייה כי לא יוטרדו עוד בהליכים בעניין שבמחלוקת שבין הצדדים. אכן, איש מן המשיבים לא הראה כי הסתמך על המועד להגשת בקשה לרשות ערעור או על האיחור וכי נגרם לו נזק בשל הגשת ההליך באיחור (להבדיל מהנזק שבעצם הגשת ההליך הערעורי). הדברים אמורים גם במשיבים בבש"א 6973/08, שכן גיבוש הסדר הנושים לא נעשה מתוך הסתמכות על סופיות החלטתו של בית המשפט המחוזי. שהרי גיבושו של הסדר הנושים החל בעת שהיה תלוי ועומד ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי. הסדר הנושים לא גובש מתוך הסתמכות על כך שהחלטת בית המשפט המחוזי הפכה חלוטה, אלה מתוך מודעות לכך שמתקיים הליך ערעורי. יובהר בשולי הדברים כי לא היה מקום לבקשת המשיב בבש"א 6309/08 למחוק את הבקשה על הסף משום שהמבקש לא הגיש את הבקשה לרשות ערעור גופה במועד שציין בבקשה. העובדה שהמבקש לא הגיש את ההליך עד היום אינה יכולה להצדיק דחיית הבקשה על הסף שכן ההליך ממילא לא היה מתקבל במזכירות בית המשפט בטרם ניתנה החלטה המתירה את הגשתו באיחור.

התוצאה היא כי המועד להגשת בקשות רשות הערעור מוארך, במובן זה שהמבקשים רשאים להגיש את הבקשות תוך 15 ימים מעת המצאת החלטה זו. יוער כי המבקשים בבש"א 7330/08 ובבש"א 7478/08 הגישו את הבקשות לרשות ערעור גופן בד בבד עם הבקשות להארכת מועד. מזכירות בית המשפט מתבקשת לקבל בקשות אלה לרישום. החלטה זו תתויק בתיקי הבר"ע, לכשיפתחו. בנסיבות העניין כל צד ישא בהוצאותיו.