רע"א 7008/13 אהוד דגן נ. יניב אינסל ,עו"ד

ב פניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה למתן רשות ערעור, אותה הגיש המערער בהמשך להחלטתי מיום 20.1.2014, בה קבעתי כי לא עמדה לו זכות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 27.8.2013 שכן יש לסווגה כ"החלטה אחרת".

המשיבים מתנגדים כולם למתן הארכה המבוקשת בהדגישם, בין היתר, כי המבקש לא מודה בכך שטעה טעות שבדין (ומבקש לשמור לו את זכות הערעור על ההחלטה לעניין סיווג ההליך) וכי סיכויי ההליך, אם תתאפשר הגשתו, נמוכים.

ואולם, והגם שהמבקש עומד על דעתו כי נתונה היתה לו זכות לערער על ההחלטה, הנחת המוצא לבחינת הבקשה היא כי המבקש טעה טעות שבדין עת הגיש ערעור בזכות. בהקשר זה נפסק לא אחת כי אין מקום לשלול בכל מקרה בקשת ארכה הנובעת מטעם זה, אלא יש לבחון את המקרה על פי נסיבותיו הקונקרטיות (רע"א 9073/01 פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

(29.1.2002)). במקרה דנן ולאחר שעיינתי בטענות הצדדים מצאתי כי האיזון הראוי בין השיקולים הצריכים לעניין מצדיק להיעתר לבקשה, תוך חיוב המבקש בהוצאות המשיבים.

בהקשר זה אציין כי שאלת סיווגה של החלטה הניתנת במסגרת הליך של פשיטת רגל או פירוק הינה לא אחת שאלה לא פשוטה. במקרה שבפנינו אף שלא ראיתי לקבל את גישתו של המבקש לפיה סיווגה הנכון של ההחלטה צריך להיעשות בשים לב לכך שלפי עמדתו שלו - בשונה מעמדת המשיבים - ההחלטה מיום 27.8.2013 אינה בבחינת פועל יוצא ומתחייב של ההחלטה מיום 3.11.2011, הרי שאין לומר בנסיבות הקונקרטיות של העניין כי סברתו של המבקש לעניין סיווג ההחלטה היתה מופרכת על פניה או כי היא מעידה על זלזול בהוראות הדין, והתרשמותי היא כי מדובר בטעות שאירעה בתום לב.

כמו כן, אין מקום לראות בבקשה כבקשה לארכה של מספר חודשים להגשת ההליך, כטענת המשיב 1, שכן למן המועד בו הוגשה הודעת הערעור וודאי שלא היתה למשיבים כל הסתמכות על סופיות ההחלטה, ועל כן האיחור אותו יש לקחת בחשבון הוא פער הזמנים שלמן המועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור ועד להגשת הערעור בפועל (תשעה ימים), והמשיבים לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי בפרק זמן קצר יחסית זה שינו מצבם לרעה. לצד זאת יש ליתן משקל לכך שלפי טענת המבקש בהחלטה מיום 27.8.2013 הורה בית המשפט לראשונה על סגירת תיק ההוצאה לפועל המתנהל נגד המשיבה 2 (שכן כזכור לגישתו הדבר אינו נובע מן ההחלטה מיום 3.11.2011), ומבלי להביע עמדה בסוגיה זו עליה חולקים כאמור המשיבים, הרי שמבחינתו של המבקש ולפי השקפתו בסגירת הדרך להשיג על ההחלטה תחסם בפניו האפשרות להשיג על ההחלטה הראשונה שהתקבלה בעניין.

לאחר שאיזנתי בין כל השיקולים הצריכים לעניין, ומבלי להביע כל עמדה ביחס לסיכוייו של ההליך לגופו ולשאלה האם כטענת המשיבים אין לו משמעות מעשית נוכח מצבה הכספי של המשיבה 2, מצאתי כי הכף נוטה למסקנה כי אין מקום לחסום את המבקש מלהעלות את טענותיו ביחס להחלטת בית המשפט קמא בבית משפט זה, אך לחייבו בהוצאות המשיבים בגין כתבי בי-הדין שנאלצו להגיש בעקבות הטעות והאיחור בהגשת ההליך. המבקש יציג אפוא, בתוך שבעה ימים ממועד המצאת החלטה זו לידיו, אישור בדבר תשלום הוצאות בסך של 3,000 ש"ח לידי המשיב 1, והוצאות בסך של 1,000 ש"ח לכל אחד מן המשיבים 2 ו-3.

בכפוף לאישור שיוצג כאמור תשנה המזכירות את סיווגו של ההליך לרע"א ותתייק בתיק השופט את החלטתי מיום 20.1.2014 ואת החלטתי זו.

ההחלטה תומצא לצדדים ללא דיחוי, באמצעות הפקסימיליה.