בש"מ 1458/13 מארק שלמה שמחה איסמעילוף נ. ראש ממשלת ישראל

1.

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר-שבע (השופטת ר' ברקאי) מיום 7.1.2013, בו דחה עתירה שהגישו המבקשים להורות למשיבים 1-5 לפעול להוצאה ומימוש של צווי הריסה ביחס למבנים שנבנו על ידי בני שבט אבו קוידר אשר פלשו לאדמה פרטית אשר למבקשים 1-4 זכויות בה, והקימו עליה מבנים שלא כדין.

הבקשה הוגשה ביום 21.2.2013, תשעה ימים לאחר שחלף המועד להגשת הערעור. בבקשה מציינים המבקשים כי האיחור בהגשת ההליך נבע משגגה של בא-כוחם אשר בטעות סבר כי ניתן להגיש את הערעור בתוך ארבעים וחמישה ימים ממועד מתן פסק הדין, כאשר בפועל נתונים היו להם שלושים ימים להגשתו בהתאם להוראת תקנה 33 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים ). המבקשים הדגישו כי מדובר בטעות בתום לב וכי בא-כוחם יידע את המשיבים 1-5 בדבר כוונתו לערער על פסק הדין. עוד הדגישו המבקשים כי ההליך מעלה שאלה ציבורית חשובה וכי יש לו השלכות ניכרות הן על הציבור כולו והן על זכויותיהם בקניינם.

2.

המשיב 6, מבני שבט אבו קוידר, אינו מתנגד לבקשה ואילו המשיבים 1-5 מתנגדים לה. לטענתם הבקשה אינה מגלה "טעם מיוחד" המצדיק את הגשת הערעור באיחור, שכן המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים הוא דין ידוע, וכי הם היו זכאים לפתח "ציפייה לגיטימית" לסופיות ההליך והעובדה שבא-כוח המבקשים הודיע לטענתו על כוונתו לערער על פסק הדין אין בה כדי לפגום בציפייה זו. כן טוענים המשבים 1-5 כי סיכויי הערעור קלושים.

3.

שקלתי את טענות הצדדים והחלטתי לקבל את הבקשה להארכת מועד תוך חיוב המבקשים בהוצאות המשיבים 1-5.

המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים הינו שלושים ימים, ונקודת המוצא היא כי הנטל על המבקשים להוכיח "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד המבוקשת להגשת הערעור (תקנות 33 ו-38 ל תקנות בתי משפט לעניינם מינהליים). כידוע, הדרישה ל"טעם מיוחד" נועדה לאזן בין האינטרס של מבקש הארכה למיצוי זכותו להשיג על פסק-דין שניתן בעניינו, וכן הרצון להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין; לבין האינטרס של המשיב, כמו גם של הציבור בכללותו, לסופיות ההליך, להשמת גבול להתמשכותו וכן לחיזוק הוודאות והיציבות המשפטית, וקיומו נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו (ראו בש"א 1364/10

פלונית נ' פלוני , פסקה 3 (21.4.2010)).

אכן, על דרך הכלל טעות במניין הימים אינה בבחינת "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת הליך ערעורי וכבר נקבע לא אחת כי המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים הינו בבחינת דין "ידוע וברור" (ראו בש"מ 2691/09 שוורץ ואח' נ' משרד הביטחון - מדינת ישראל , פסקה 3 (19.5.2009)). יחד עם זאת, אין מדובר בשלילה מוחלטת של מתן ארכה כאשר האיחור נובע מטעות שבדין אלא יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הייחודיות (ראו למשל רע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

(29.1.2002)).

במקרה דנן התרשמתי כי האיחור בהגשת ההליך אכן נבע מטעות בתום לב של בא-כוחם של המבקשים. כן יש ליתן משקל לעובדה שמשך האיחור אף שאינו זניח אינו ארוך מאוד, כמו גם לעובדה שהמשיבים 1-5 לא חלקו בתגובתם על טענת המבקשים לפיה בא-כוחם הודיע להם על כוונתו להגיש ערעור על פסק הדין טרם שחלף המועד להגשת הערעור, עובדה שאף אם אין בה להכריע את הכף יש לה משקל בבחינת עוצמת ההסתמכות של המשיבים 1-5 על סופיות ההליך (ראו למשל ע"א 4824/00 ידידיה נ' קסט (7.11.2000)). לכך יש להוסיף כי המשיבים 1-5 לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי נגרם להם נזק מהותי בגין האיחור בהגשת ההליך או כי שינו מצבם לרעה בזמן שחלף, וכי ההליך שהגשתו מתבקשת הינו ערעור בזכות הנוגע לשימוש במקרקעין אשר המבקשים בעלי זכויות בהם. בשים לב לכל אלו כמו גם לעמדת המשיב 6, המייצג את בני שבט אבו קוידר אשר לא התנגד למתן הארכה המבוקשת, מצאתי כי בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן אין מקום לחסום את דרכם של המבקשים מלהעלות טענותיהם בבית משפט זה בשל המחדל הדיוני של בא-כוחם (וזאת מבלי להביע עמדה ביחס לסיכויי ההליך לגופו).

החלטתי אפוא לקבל את הבקשה להארכת מועד, אך להתנות את קבלתה לרישום של הודעת הערעור אשר צורפה לבקשה שבפניי באישור שיציגו המבקשים, בתוך חמישה ימים ממועד המצאת החלטה זו, לפיו שילמו למשיבים 1-5 הוצאות בסך של 2,000 ש"ח.

לאחר שיוצג אישור כאמור תפתח המזכירות תיק עע"מ ותתייק בו את הודעת הערעור כמו גם את החלטתי זו.

המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים, ללא דיחוי , באמצעות הפקסימיליה.