בש"מ 901/12 דוד אברהמי נ. עיריית תל אביב

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו, שבו נדחתה עתירה שהגיש המבקש בעניין חובות ארנונה ומים. פסק-הדין ניתן ביום 18.12.2011 והומצא למשרד בא-כוח המבקש ביום 25.12.2011.

בהינתן המועד שבו הוצא פסק-הדין למבקש, המועד האחרון להגשת הערעור חל ביום 24.1.2012. הבקשה שלפניי, ובצמוד לה הערעור גופו, הוגשו ביום 30.1.2012. סיבת האיחור, כך נטען, היא טעות משרדית – רישום חסר ב"דף המשימות" שבמחשב המשרד. לפי הנטען, בשל טעות בתום-לב סבר בא-כוח המבקש כי המועד האחרון להגשת ההליך הוא סוף חודש ינואר. עוד נטען כי החל מיום 25.1.2012 נעשה ניסיון לקבל את הסכמת המשיבה 1 להארכת המועד, וכי ביום 26.1.2012 אכן נמסרה הודעה על הרצון והכוונה להגיש ערעור. המבקש מוסיף וטוען כי חשיבות העניין וסיכויי הערעור תומכים אף-הם במתן הארכה.

המשיבה 1 הודיעה על התנגדותה למתן הארכה; זאת הן משום שלדידה לא הוצג "טעם מיוחד" כנדרש, הן משום שסיכויי הערעור להתקבל – נמוכים. המשיב 2 לעומת זאת אינו מתנגד להארכת המועד.

לאחר עיון בטענות הצדדים החלטתי להיעתר לבקשה בכפוף לתשלום הוצאות.

בענייננו, אין חולק כי האיחור בהגשת ההליך אינו נעוץ בסיבה חיצונית, בלתי-נשלטת, אלא בתקלה במשרד עורך-הדין המייצג את המבקש. ככלל, במקום שבו סיבת האיחור קשורה בהתנהלותו של בעל-הדין עצמו או בבא-כוחו, הנטייה להיעתר לבקשה להארכת מועד מצטמצמת. עם זאת לא מדובר בכלל נוקשה וכל מקרה נבחן לפי נסיבותיו (ראו רע"א 9073/01 פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, 29.1.2002)). הגמישות בכגון דא נדרשת בשל שלעיתים חסימת דרכו של בעל-דין לערכאת הערעור, בשל טעות הנובעת מחוסר תשומת-לב או שיקול דעת שגוי, היא תוצאה חריפה מדי – במיוחד אם אין בטעות זו כדי להסב לצד שכנגד פגיעה משמעותית. בסופו של יום, על בית המשפט לאזן בין השיקול של מימוש הזכות של בעל-דין להביא את עניינו לפני ערכאת הערעור (בפרט אם מדובר בערעור בזכות), לבין השיקולים העומדים מנגד ובהם סופיות הדיון, כיבוד סדרי הדין, שמירה על יעילות דיונית ועל שוויון בין בעלי-הדין, וכן התחשבות באינטרס ההסתמכות והציפייה המתגבש לאחר חלוף המועד.

במקרה שלפניי, הגם שמדובר בתקלה שניתן היה למנעה או לגלותה מבעוד מועד, בסופו של דבר תקלה זו הובילה לאיחור קצר למדי. הבקשה שלפניי הוגשה באיחור של ששה ימים, ואין מחלוקת כי עוד קודם לכן, יומיים לאחר חלוף המועד – ביום 26.1.2012 – כבר נודע למשיבה על כוונתו של המבקש לערער ועל בקשתו להאריך את המועד. לא מצאתי כי המשיבה גיבשה הסתמכות מיוחדת על האיחור עצמו (להבדיל מתחילת פעולות לגביית החוב עוד בטרם חלף המועד להגשת הערעור). בנסיבות העניין, לאחר עיון בטענות הצדדים ובשים לב כי מדובר בערעור בזכות, סבורני כי האיזון הנכון מצוי בקבלת הבקשה להארכת מועד בכפוף לתשלום הוצאות המשיבה.

על כן אני קובע כי הבקשה להארכת מועד מתקבלת, והערעור המצורף לבקשה יתקבל לרישום, אולם זאת בכפוף לכך שתוך 5 ימים יוגש לבית המשפט אישור על תשלום שכר טרחת עורך-דין למשיבה 1, בסך של 3,500 ₪. לאחר שיוגש האישור תפתח המזכירות תיק ערעור ותתייק בו את החלטתי-זו.