בש"א 2123/18 עיד מסלמאני נ. עיריית ירושלים

1.

לפניי בקשה להארכת מועד לנקיטת הליך ערעורי על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 62861-06-16 מיום 27.11.2017 (כבוד הרשמת ת' בר-אשר ). הבקשה הועברה לטיפולי לפני ימים אחדים.

2.

המשיבה, עיריית ירושלים (להלן:

העירייה ),

הגישה לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המבקש בגין חובות ארנונה. המבקש הגיש בקשת רשות להתגונן וביום 24.10.2017 נעתר בית המשפט המחוזי באופן חלקי לבקשה בכפוף להפקדת סך של 140,000 ש"ח. המבקש לא הפקיד סכום זה במועד שנקבע. לפיכך, ביום 27.11.2017 ניתן בהליך פסק-דין שבו נדחתה בקשת הרשות להתגונן והתביעה נתקבלה במלואה (להלן: פסק-הדין ).

בשלב זה התכוונה באת-כוח המבקש לערער על פסק-הדין. אין חולק כי בית המשפט המוסמך לדון בערעור על פסק-דין של רשם של בית המשפט המחוזי הוא בית המשפט העליון (סעיף 96(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ). ואולם, את הערעור הגישה באת-כוח המבקש לבית המשפט המחוזי . הטעם לכך, על פי הנטען בבקשה, הוא כי באת-כוח המבקש סברה בטעות כי תביעת העירייה הוגשה והתבררה בבית משפט השלום , ולא בערכאה שבה היא התבררה בפועל - בבית המשפט המחוזי .

3.

הערעור נקלט במזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים ביום 6.12.2017 (ע"א 9875-12-17) ובהמשך נקבע סכום העירבון בערעור. המבקש עתר להארכת מועד להפקדת העירבון. ביום 5.2.2018 וביום 11.2.2018 ניתנו במסגרת תיק הערעור שתי החלטות שבהן נכללה התייחסות לערכאה המוסמכת לדון בערעור. בהמשך, ביום 21.2.2018 ניתנה החלטה נוספת שבה הציע בית המשפט המחוזי לצדדים להגיע להסכמה שתאפשר "הגשת ערעור לערכאה המתאימה". רק עתה התבררה לבאת-כוח המבקש הטעות שנפלה בידה. אלא שבשלב זה הודיעה העירייה כי היא אינה מסכימה למתן ארכה כאמור. על כן, ביום 12.3.2018 נמחק הערעור השגוי.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, שהוגשה ביום 13.3.2018. בבקשה מדגישה באת-כוח המבקש כי הערעור לבית המשפט המחוזי הוגש על ידה אך בחלוף 13 ימים מעת מתן פסק-הדין וכי הגשתו לבית המשפט המחוזי, ולא לבית המשפט העליון, נבעה "בשל טעות של היסח הדעת". לטענת באת-כוח המבקש, עדות לטעות זו ניתן למצוא למעשה בכל כתבי הטענות שהוגשו מטעם המבקש לערכאה הדיונית, אשר נשאו את הכותרת "בבית משפט השלום בירושלים". העירייה מצידה מתנגדת למתן הארכה המבוקשת ומציינת כי השתלשלות העניינים המתוארת לעיל אינה אלא "שרשרת ארוכה של מחדלים וטעויות"

שאין בה משום "טעם מיוחד" למתן ארכה.

5.

עיינתי בטענות הצדדים והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. כידוע, בעת בחינת בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי יש לאזן בין אינטרס הפרט והציבור במימוש הזכות להגשת הליך ערעורי לבין אינטרס סופיות הדיון (ראו למשל בש"א 8158/17 גורני נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון , פיסקה 8 (26.10.2017)). במקרה שלפנינו, הארכת המועד מתבקשת על רקע טעות קדמונית של באת-כוח המבקש שנפלה כבר בעת ניהול התביעה בסדר דין מקוצר בבית המשפט המחוזי. טעות קדמונית זו – שלפיה ההליך אינו מתנהל בערכאה שבה התנהל בפועל – הובילה בסופו של דבר להגשת הליך ערעורי לערכאה הלא נכונה. העירייה טוענת כי טעות זו אינה מצדיקה את הארכת המועד המבוקשת להגשת ההליך הערעורי לערכאה הנכונה – לבית המשפט העליון. ואולם, הלכה פסוקה היא כי אין מקום לשלול באופן גורף מתן ארכה אך בשל טעות שבדין וכי יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו הייחודיות (ראו, רע"א 9073/01 פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (29.1.2002)). בנסיבות העניין, התרשמותי הכללית היא כי עסקינן בטעויות בתום לב ולא בזלזול מופגן בסדרי הדין וכי לא יהיה במתן הארכה המבוקשת כדי לגרום לפגיעה דיונית חמורה בעירייה. לעניין זה יודגש כי ההליך הערעורי השגוי, שהוגש לבית המשפט המחוזי, הוגש בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ערעור על פסק-הדין, וכי בקשת הארכה שלפניי הוגשה ביום 13.3.2018, יום אחד בלבד לאחר מחיקת ההליך הערעורי השגוי. בנסיבות אלה לא שוכנעתי כי התגבש אצל העירייה אינטרס הסתמכות על סופיותו של פסק-הדין, במידה המצדיקה את דחיית הבקשה שלפניי. על רקע זה, ובשים לב לפערי הכוחות בין הצדדים – רשות מינהלית מול נישום – הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום לחסום בפניי המבקש את שעריה של ערכאת הערעור.

6.

סיכומו של דבר הוא שהבקשה מתקבלת, במובן זה שהמבקש רשאי להגיש הליך ערעורי על פסק-הדין עד ליום 7.2.2019. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות. ככל שיוגש ערעור כאמור, יצוין דבר הארכה בפתח ההליך והחלטתי זו תצורף כנספח.