בש"א 8930/08 עיריית תל אביב יפו נ. מרכז ישיבות בני עקיבא

לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

1.

הבקשה נסובה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר הומצא למבקשת במהלך פגרת הקיץ. הבקשה הוגשה ביום 26.10.2008 לאחר שביום זה סרבה מזכירות בית המשפט לקבל לרישום ערעור אותו ביקשה המבקשת להגיש, בשל איחור של יום אחד בהגשתו. ואמנם, אין חולק כי המועד להגשת הערעור הסתיים ביום 23.10.2008, שהיה יום חמישי בשבוע. לטענת המבקשת הערעור הוגש באיחור בשל טעות שבהיסח הדעת. לדבריה, נספר גם יום שמחת תורה כחלק מפגרת חג הסוכות, ובשל כך סברה המבקשת כי התקופה להגשת ערעור מסתיימת ביום 24.10.2008, שהינו יום שישי, כך שניתן להגיש את הערעור עד ליום 26.10.2008. משיבים 1 ו-2 מתנגדים לבקשה. משיבה 3 הותירה את העניין לשיקול דעת בית המשפט.

2.

המועד להגשת ערעור קבוע בחיקוק על כן נדרש טעם מיוחד להארכת מועד (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). אף כאשר מדובר באיחור קל, לא תינתן הארכת מועד כדבר שבשגרה והנטל על המבקש להוכיח קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים מתן אורכה להגשת ההליך (ראו, בש"א 5636/06 נשר נ' גפן (לא פורסם, 23.8.2006). טעות בחישוב ימי הפגרה אינה מהווה, כשלעצמה, "טעם מיוחד" להארכת מועד. מדובר בטעות שבדין ממנה ניתן להימנע בנקל על-ידי עיון בתקנות בתי המשפט והוצאה לפועל (פגרות), תשמ"ג-1983. זאת בייחוד שעה שמדובר בבעל דין מיוצג. יחד עם זאת, בהתקיים נסיבות מיוחדות, מכירה הפסיקה בטעות שבדין כ"טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד. הכרה כזו תקום בייחוד בנסיבות בהן לא הייתה הסתמכות של הצד שכנגד. כך, נפסק כי "אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד (רע"א 9073/01 פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות (לא פורסם, 29.1.2002))

3.

במקרה שלפניי, ההליך הוגש באיחור של יום אחד. האיחור נבע מטעות שמקורה בכך שהפגרה אינה כוללת את חג שמחת תורה, שהינו המשך ישיר של חג הסוכות. אמנם, לא מדובר כאמור בטעות בלתי נמנעת באורח סביר. עם זאת, המשיבים 1 ו-2, המתנגדים לבקשה, לא הראו כיצד איחור קצר זה יצר אצלם הסתמכות על אי הגשת ההליך במועד או שנגרם להם נזק עקב עצם האיחור בהגשת ההליך נשוא בקשה זו. הפעולות שעשו לטענתם בעקבות פסק הדין נעשו כולן בתוך המועד שעמד לרשות המבקשת להגשת הערעור. הן נעשו, כך נראה, בהסתמך על כך שלא הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע ולא בהסתמך על כך שפסק הדין הפך חלוט. על כן לא שוכנעתי כי האיחור הקצר בהגשת ההליך, יש בו כדי לשנות את מצבם של המשיבים לרעה או לפגוע באינטרס ממשי שלהם, מלבד עצם האינטרס כי לא יתקיים הליך ערעורי.

במצב דברים זה באתי לכלל מסקנה כי התוצאה המידתית היא לקבל את הבקשה להארכת מועד, תוך חיוב המבקשת בהוצאות מתאימות. החיוב בהוצאות נובע מכך שהטעות שגרמה לאיחור לא הייתה טעות סבירה. התוצאה היא כי הערעור יקובל לרישום. המבקשת תשלם למשיבים 1 ו-2 שכר טרחת עורך דין בגין בקשה זו בסך 1,000 ₪.