בש"מ 738/07 לטיפה מחמד נ. שר הפנים

לפני בקשה למתן ארכה להגשת ערעור.

1.

ההליך נסוב על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים אשר דחה את בקשת המבקשות להורות למשיבים להאריך אשרת ביקור שלהן בישראל. פסק הדין ניתן ביום 15.11.06 והומצא לבא כוחן ביום 20.11.06. הבקשה שלפני הוגשה ביום 23.1.07. מהבקשה עולה כי המבקשת 2 עזבה זה מכבר את הארץ, ולפיכך נותר לדון בבקשת המבקשת 1 (להלן: המבקשת) . לטענת המבקשת היא מונתה כאפוטרופסית על שלושת נכדיה אשר הוריהם נמצאים בארצות הברית וכי היא פועלת להסדרת כניסתם של נכדיה לארצות הברית. לפי הנטען, הבקשה הוגשה באיחור שכן המבקשת הסתמכה על הבטחות אנשי הקונסוליה לפיהן הטיפול בעניינם של הילדים יסתיים בקרוב. עוד נטען, כי דחיית הבקשה משמעה חסימת דרכה של המבקשת מלערער על החלטת בית משפט קמא אשר משמעותה הינה הותרת הילדים ללא כל משגיח. המשיבים מתנגדים לבקשה.

2.

הבקשה שלפני הוגשה באיחור של כחודש ימים. ניתן ליתן ארכה להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא רק מטעמים מיוחדים (תקנה 38 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) התשס"א-2001. כמובהר לעיל, מהבקשה עולה כי המבקשת תומכת את בקשתה על שני אדנים עיקריים; הסתמכות על הבטחה של הקונסוליה אמריקאית וחשיבותו ההומניטארית של המקרה. אשר להסתמכות על הבטחת הקונסוליה האמריקאית, בבקשה לא הובהר מתי נתנה למבקשת הבטחה זו ומתי נודע לה על כך שההבטחה לא תקוים. אף לא צורפה לבקשה אסמכתא כלשהי אשר יש בה כדי לאשש טעם זה. עיון בהודעת הערעור אשר צורפה לבקשה, מעלה כי ביום 27.11.06 פנתה המבקשת לקונסוליה האמריקאית בהתאם לזימון שקיבלה ולהבטחה כי בפגישה זו היא תקבל דרכונים זמניים לילדים, אולם חרף ההבטחה, סרבו הפקידים בקונסוליה למסור בידה את הדרכונים. בהודעת הערעור לא פורטו מגעים נוספים עם הקונסוליה האמריקאית, ומכאן יש להניח כי האמור בבקשה למתן ארכה באשר למתן הבטחה מטעם הקונסוליה האמריקאית מתייחס לאירוע המפורט בהודעת הערעור. מכאן, שכבר ביום 27.11.06, כשבוע לאחר שהומצא לבא כוחה פסק דינו של בית משפט קמא, ידעה המבקשת כי הבטחתה הנטענת של הקונסוליה לא קוימה.

חרף האמור, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפני, דין הבקשה להתקבל. אין מחלוקת, כי הורי הילדים מתגוררים בארצות הברית וכי

המבקשת 1 מונתה כאפוטרופוסית על הילדים. עיון במכלול החומר המצוי בתיק מעלה כי על פני הדברים קיים קושי לאפשר את כניסת הילדים לארצות הברית, על מנת לאחדם עם אביהם, שכן לא נתנה הסכמת האם לכך. לצורך ההליך שלפני, אין בידי לשלול את האפשרות כי חסימת דרכה של המבקשת לבית משפט זה עלולה לגרור אחריה תוצאה קשה של הותרת הילדים ללא אפוטרופוס מבלי לאפשר למבקשת לערער לגופו על פסק דינו של בית משפט קמא. דומה, כי חשיבות האינטרס של המבקשת מהווה בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן טעם מיוחד למתן ארכה (ראו: רע"א 9073/01 יהודית פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים , תק-על 2002(1), 746). אף מעיון בפסק דינו של בית משפט קמא עולה כי אין בידי לשלול, בשלב זה ולצורך ההליך שלפני, את סיכויי ההליך. בית המשפט דחה את העתירה שכן מצא כי לא נפרשה לפניו מלוא התמונה בנוגע להסדרת מעמדם של הילדים. מבלי להביע עמדה לגבי הנושא הנדון לגופו, יתכן שבנסיבות המקרה תינתן למבקשת ההזדמנות להשלים את טענותיה בעניין זה. במצב דברים זה, דומה כי האיזון הראוי בין האינטרסים המעורבים יושג על ידי קבלת הבקשה תוך פסיקת הוצאות מתאימות.

התוצאה היא, שהבקשה למתן ארכה מתקבלת. המבקשת תישא בהוצאות המשיבות בסכום כולל של 2,500 ₪

אשר ישאו הפרשי ריבית והצמדה מעת המצאת החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.