בש"א 149/06 יעקב נעימי [בפש'ר] נ. בנק דיסקונט לישראל בע''מ

1.

זהו ערעור על החלטת כבוד הרשמת ש' ליבוביץ (בש"א 10110/05), אשר דחתה את בקשת המערערים להארכת מועד להגשת ערעור.

2.

נגד המערערים מתנהל משפט בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 6208/04, כבוד השופטת א' אפעל-גבאי). במסגרת הליך זה ניתן בתאריך 20.2.2005 פסק דין חלקי. שלושה חודשים מאוחר יותר, בתאריך 19.5.2005, הגישו המערערים בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי. בקשה זו נדחתה בתאריך 6.7.2005 (בש"א 4785/05, כבוד הרשם י' מרזל). שלושה חודשים מאוחר יותר, בתאריך 30.10.2005, הגישו המערערים בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת הרשם. אף בקשתם זו נדחתה (בש"א 10110/05, כבוד הרשמת ש' ליבוביץ). על החלטה אחרונה זו הוגש הערעור שלפני.

3.

החלטת הרשם מרזל התבססה על כך שהמערערת 2 היתה הגורם העיקרי בהליך השיפוטי, ולכן העובדה כי המערער 1 היה במעצר בעת מתן פסק הדין אינה עילה להארכת מועד להגשת ערעור. מערער 1 גם לא הסביר מדוע נמנע ממנו לעמוד בקשר עם עורך דינו ולהתעדכן בנוגע למתן פסק הדין. כן לא הובהר מתי הומצא פסק הדין לעורך דינם של המערערים ומדוע לא עידכן אותם בענין נתינתו. בנסיבות אלה קבע כב' הרשם כי לא הוצג טעם מיוחד להארכת מועד, בשים לב לחלוף הזמן ולסיכויי הערעור.

4.

המועד להגשת ערעור על החלטת כב' הרשם מרזל חלף, והמערערים בקשו הארכת מועד להגשת הערעור. כב' הרשמת ליבוביץ דחתה את בקשתם להארכת מועד משלא הצביעו על "טעם מיוחד" כנדרש בדין לצורך הארכת מועד להגשת הערעור. בהודעת הבהרה הבהירו כי הטעם לאיחור נבע מכך שעו"ד ראובן יהושע חתם על תצהירו באיחור, ולכן נאלצו להמתין עד להגשתו.

5.

כב' הרשמת ליבוביץ מצאה כי אין טעם מיוחד להארכת מועד בנסיבות מקרה זה. לאחר החלטת הרשם מרזל, היה מקום לצפות כי המערערים יפנו באופן מיידי לעו"ד יהושע כדי לקבל את תצהירו, אולם הם המתינו בכך למעלה משלושה חודשים מאז ניתנה החלטת הרשם, וזאת בלא שהעלו נימוק טוב לכך. הוסיפה הרשמת וקבעה כי במאזן האינטרסים בין המערערים לבין בעלי הדין שכנגד גובר במקרה זה האינטרס של האחרונים בסופיות הדיון.

6.

המערערים טוענים בערעורם כי היה טעם מיוחד לאיחור שחל בהגשת הערעור, ולכן יש מקום להתערב בהחלטת הרשמת שלא להאריך את המועד להגשתו. לדבריהם, הטעם לאיחור נעוץ בכך שהחלטת הרשם מרזל ניתנה בתקופת פגרת הקיץ, תקופה בה לא ניתן היה להשיג את עורך הדין נותן התצהיר שהיה בחופשה. לאחר מכן פנו המערערים לעורך הדין, אך זה סירב להעניק להם את התצהיר בטענה שאינו מוכן לעבוד בעבורם ללא תמורה, וכי הוא עסוק בתיקים אחרים. רק לאחר בקשות חוזרות ונשנות, ניאות עורך הדין לתת את התצהיר. לבסוף, טוענים המערערים כי לא נגרם כל נזק למשיבים מן האיחור, שכן הם טרם מימשו את הנכס נשוא המחלוקת ביניהם.

7.

דין הערעור על דחיית הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת הרשם להידחות.

8.

תקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984, קובעת כי ערעור על החלטת רשם יוגש בתוך עשרים ימים מהיום שבו ניתנה ההחלטה. על פי תקנה 528 לתקנות, רשאי הרשם או בית המשפט להאריך את המועד להגשת הערעור "מטעמים מיוחדים שירשמו". כבר הובהר בפסיקה כי "אין בנמצא רשימה סגורה של טעמים - כל מקרה על פי נסיבותיו. המשותף למרבית המקרים אשר הוכרו כטעמים מיוחדים הוא קיומה של סיבה אשר מנעה מבעל דין או מבא כוחו לקיים את המוטל עליו" (השופט ריבלין בבש"א 9178/04

אלישיב נ' פז, חב' נפט בע"מ , תק-על 2005(1) 1617, פסקה 4). בפסיקה בולטת הנטייה להיענות לבקשה להארכת מועד כאשר נסיבות האיחור אינן בשליטת בעל הדין, ולדחותה כאשר ניתן היה למנוע את האיחור (ב"ש 230/86

עצמון נ' מדינת ישראל , פד"י מ(2) 353, 358-9). בנסיבות מסוימות, גם טעות שבדין עשויה להוות טעם מיוחד להארכת מועד (רע"א 9073/01

פרנקו-סידי נ' רשות מוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים , תק-על 2002(1) 746).

9.

בחינתם של "טעמים מיוחדים" לצורך הארכת מועד מושפעת ממאזן השיקולים הנגדיים הפועלים בין בעלי הדין: מחד - עניינו של מבקש ההארכה למצות את טענותיו לגופן בפני הערכאה השיפוטית, חרף חלוף הזמן והחמצת המועד; מנגד, ניצב האינטרס של בעל הדין שכנגד שלא להיות מוטרד מעבר לפרק הזמן שתוחם לצורך ניהול ההליך בתקנות סדר הדין, ולזכותו לכלכל את צעדיו בהתאם ללוח זמנים ידוע וצפוי מראש. גם תום לבו של מבקש הארכה ילקח בחשבון בשיקול הדעת לענין זה, וזלזול בהליכים ואי-תשומת לב לעניינו של הצד היריב עשויים להיות אבן נגף לבקשתו.

10.

בענייננו, נקטו המערערים זלזול מתמשך בהליכי בית המשפט ובמועדים הקצובים לצורך ייזום הליכים מטעמם. הדבר החל כבר בבקשתם לכבוד הרשם מרזל להארכת המועד הראשונה להגשת הערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שהוגשה באיחור רב של 90 יום. היה צפוי כי לאחר שבקשה זו נדחתה, ילמדו המערערים את לקחם, ויגישו את ערעורם על אותה החלטה במועד. גם כאן כשלו במועדים, ופנו רק לאחר למעלה משלושה חודשים מאז החלטת הרשם הראשונה בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור עליה. הטענות בדבר האיחור במתן תצהירו של עורך הדין אינן יכולות לשמש עילה וטעם טוב לאיחור האמור, מה גם שאם אמנם נתקלו המערערים בקושי אובייקטיבי כזה, היה עליהם להגיש את ערעורם במועד, ולבקש במסגרתו רשות להגיש את תצהיר עורך הדין במועד מאוחר יותר תוך מתן הסבר לסיבת העיכוב; למצער, היה עליהם לבקש אורכה מבית המשפט להגשת הערעור בתוך התקופה שנקצבה לצורך הגשת הערעור תוך מתן הסבר וטעם לבקשה. הם לא פעלו באף אחת משתי דרכים אלה. ההמתנה בלא מעש למעלה משלושה חודשים בלא פנייה לבית המשפט אין לה הצדקה, ובנסיבות העניין לא נמצא טעם טוב, ולא כלשכן טעם מיוחד למתן ההארכה המבוקשת (ע"א 201/66

מונטיפיורי נ' זלינגר , פד"י כ(4) 17, 19; בש"א 4843/04

בן חיים נ' בן חיים , תק-על 2004(3) 131).

אוסיף מעבר לנדרש, כי עיון בתצהירו של עו"ד יהושע מיום 10.10.05 מלמד אף הוא כי הטעמים המובאים בו כהסבר לסיבת האיחור שחל אינם מספקים טעם טוב, ולא כל שכן "טעם מיוחד" המצדיק מתן הארכת מועד.

11.

בהתנהגותם, הראו המערערים זלזול מתמשך בהליכי בית המשפט ובמועדים שנקצבו בסדר הדין. האינטרס הדיוני להביא את טיעוניהם להכרעה, נדחק בפני עניינם הלגיטימי של המשיבים בקיום ודאות במסגרת ההליכים ובסופיות הדיון. העובדה כי טרם מימשו את הנכס נשוא המחלוקת אין לה דבר עם שיקולי הארכת המועד במקרה זה.

דין הערעור להידחות.