רע"א 3418/13 קבוצת הראל-תדמור בע"מ נ. תמר בן פורת

1.

בהמשך להחלטתי מיום 22.9.2013 - בה קבעתי כי לא עמדה למערערת-המבקשת (להלן: המבקשת ) זכות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 12.3.2013 שכן יש לסווגה כ"החלטה אחרת" - הגישה המבקשת נימוקיה לבקשתה החלופית להארכת מועד להגשת בקשה למתן רשות ערעור.

המשיבים מתנגדים למתן ארכה, אך לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שבפניי סבורני כי נסיבות העניין מטות את הכף אל עבר מתן הארכה המבוקשת, תוך חיוב המבקשת בהוצאות המשיבים.

2.

הצדק עם המשיבים כי טעותה של המבקשת הינה טעות שניתן וצריך היה להימנע ממנה. כן אין חולק כי נוכח הטעות איחרה המבקשת איחור בלתי מבוטל בהגשת ההליך (וזאת אף מבלי להכריע בטענת המשיבים לפיה יש להחיל בעניינו את "חריג הידיעה" ולכן מעבר לאיחור שנוצר בשל הפער בין הימים הנתונים להגשת ערעור בזכות ובין הימים הנתונים להגשת בקשת רשות ערעור, קיים איחור של חמישה ימים נוספים בהגשת ההליך).

יחד עם זאת לא אחת נפסק כי אין מקום לשלול בכל מקרה בקשת ארכה המתבקשת מחמת טעות שבדין, ויש לבחון בהקשר זה כל מקרה על פי נסיבותיו (רע"א 9073/01 פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (29.1.2002) (להלן: עניין סידי )).

במקרה דנן דומני כי יש ליתן משקל רב לעובדה שביום 18.3.2013, שישה ימים לאחר מועד מתן ההחלטה, הגישה המבקשת לבית המשפט קמא בקשה לעיכוב ביצוע בציינה כי בכוונתה להגיש ערעור עליה. דהיינו, כבר בסמוך לאחר מתן ההחלטה ידעו המשיבים כי המבקשת אינה משלימה עימה וכי בכוונתה להשיג עליה בדרך של הגשת ערעור, ועל כך שבה המבקשת בתשובה לתגובה לבקשה לעיכוב ביצוע שהגישה ביום 14.4.2013. עיון באתר "נט המשפט" מלמד כי לא ניתנה החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע וכי ביום 2.5.2013 הגישו המשיבים בקשה למחיקת אותה בקשה, בה ציינו כי אין טעם לדון בה שכן המבקשת טרם הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 12.3.2013 והמועד להגשת ההליך חלף. מספר ימים לאחר מכן, ביום 12.5.2013, הגישה המבקשת את הערעור שבכותרת.

מהשתלשלות עובדתית זו ניתן ללמוד כי המשיבים היו מודעים מן הרגע הראשון לכוונתה של המבקשת להגיש הליך של ערעור בזכות על ההחלטה, שהרי עת הוגש ההליך בקשתה של המבקשת לעיכוב ביצוע ההחלטה היתה עדיין תלויה ועומדת בבית המשפט קמא. בנסיבות אלו סבורני כי יש לומר כי "קטן משקלה של עוצמת הפגיעה בציפיות [המשיבים] ביחס לסופיות ההליכים" (ראו עניין סידי , פסקה 5). אכן מן הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה בבית המשפט קמא עולה כי גם באותה העת סברה המבקשת (בטעות) כי עמדה לה זכות ערעור על ההחלטה. המשיבים טוענים כי מכך שכבר בתגובות ובבקשות שהגישו בבית המשפט קמא הביעו דעתם כי יש להשיג על ההחלטה נשוא ההליך בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור יש כדי ללמד שאין מדובר בטעות של המבקשת וכי פעלה בחוסר תום לב ובזדון עת הגישה הליך של ערעור בזכות. ואולם לא מצאתי עוגן של ממש לטענה זו, ומשהמבקשת נקטה עמדה עקבית לפיה עומדת לה זכות ערעור על ההחלטה (ראו למשל התגובה אשר הגישה בבית המשפט קמא לבקשה למחיקת הבקשה לעיכוב ביצוע על הסף) דומה כי כל שניתן ללמוד מהתנהלותה של המבקשת הוא כי היא המשיכה להחזיק בסברתה המוטעית.

שקלתי האם בטענת המשיבים בדבר "חריג הידיעה" יש כדי לשנות מן האמור לעיל. ואולם, גם אם יש טעם בטענת המשיבים בהקשר זה נוכח העובדה שהמבקשת פעלה על יסוד ההחלטה והגישה בקשה לעיכוב ביצוע טרם מועד ההמצאה כדין, הרי שקשה להניח כי המשיבים באמת ובתמים סברו כי המבקשת חזרה בה מכוונתה להגיש הליך ערעורי - שהרי כל אותה העת היתה בקשתה לעיכוב ביצוע תלויה ועומדת - ועל כן אף אם תתקבל הטענה כי המבקשת טעתה גם בעניין המועד אשר ממנו יש למנות את הימים להגשת ההליך (ומכאן כי מדובר באיחור של חמישה ימים נוספים בהגשתו), נראה לי כי השיקול בדבר משקל עוצמת הפגיעה בציפיות המשיבים ביחס לסופיות ההליכים עומד בעינו. מכל מקום מדובר בתקופה נוספת קצרה (חמישה ימים) והמשיבים לא העלו כל טענה לפיה שינו מצבם לרעה במהלך אותה התקופה.

כמו כן, לאחר שעיינתי בטענות המבקשת סבורני, מבלי להביע עמדה ביחס לסיכויי ההליך לגופו, כי ראוי שלא לחסום את המבקשת מהעלאת טענותיה בבית משפט זה. עם זאת בנסיבות העניין ראוי לעשות כן תוך חיובה של המבקשת בהוצאות המשיבים בגין כתבי בי-הדין שנאלצו להגיש בעקבות הטעות והאיחור בהגשת ההליך.

3.

אשר על כן, ניתנת למבקשת ארכה קצרה של שבעה ימים ממועד המצאת החלטה זו להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה, וזו תתקבל לרישום בכפוף לאישור שתגיש המבקשת באותו מועד לפיו שילמה למשיבים הוצאות בסך של 3,500 ש"ח.

עם הגשת הבקשה כאמור תשנה המזכירות את סיווגו של ההליך שבכותרת לרע"א ותתייק בתיק השופט את החלטתי מיום 22.9.2013 כמו גם את החלטתי זו.