רע"א 7890/15 אסתר דודאי נ. עו"ד ארז חבר

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט א' אורנשטיין ) מיום 28.10.2015 בפש"ר 1304-12-11 , בגדרה נדחתה בקשת המבקשת להארכת המועד למכירת נכס, כפי שנקבע במסגרת פסק דין קודם.

2.

המבקשת היא גרושתו של המנוח דוד דודאי ז"ל (להלן: "המנוח" ). המשיב מונה ביום 2.7.2012 כנאמן לניהול נכסי עזבון המנוח בפשיטת רגל, ומאז מנהלים הצדדים ביניהם הליכים שונים הנוגעים לנכסי העיזבון, וביניהם בית מגורים יוקרתי בסביון, שוויו עשרות מיליוני ₪, בו מתגוררת המבקשת כיום (להלן: "הנכס" ). המבקשת רשומה כבעלת זכויות החכירה בנכס, ואולם הנאמן ביקש לממשו בטענה לפיה המנוח הוא בעלים של מחצית מהבית. במסגרת מגעים בין הצדדים מחוץ לבית המשפט, ולאחר מכן גם בסיועו, גובש הסדר פשרה כולל המסדיר בין היתר את מכירת הנכס ואת חלוקת התמורה, בהתחשב בערכו המיוחד ומורכבותם של הליכי מכירתו. על-פי תנאי הסכם הפשרה, נקבעה תקופה של 18 חודשים עד לסוף חודש אוקטובר 2015, אשר במסגרתה יהיו רשאים שני הצדדים לעניין מציעים פוטנציאליים למכירת הנכס, תוך הסכמה על מחיר מינימאלי שנקבע (להלן: "התקופה הראשונה" ). עוד נקבע כי ככל שבתום התקופה הראשונה לא יימצא קונה במחיר המוסכם, יפנו הצדדים יחדיו על-ידי הנאמנים לביצוע המכירה באופן של הזמנה להציע הצעות ופרסום פומבי נרחב בעיתונות, תוך קביעת מחיר מינימאלי חדש בהתאם להערכת שמאי עדכנית (להלן: "התקופה השניה" ). הסכם פשרה זה, בשינויים מסויימים, קיבל תוקף של פסק דין ביום 14.4.2014.

3.

ביום 26.5.2015 הגישה המבקשת בקשה לבית המשפט המחוזי להארכת מועד התקופה הראשונה למכירת בית המגורים לתקופה של הבקשה. טעמיה של הבקשה היו, בין היתר, עובדת קיומו של מבצע "צוק איתן" אשר מנע את קידום הליכי המכירה, וכן קיומם של מספר הליכים משפטיים אשר במסגרתם הוטלו עיקולים על הנכס המכבידים גם הם על אפשרות המכירה. לאחר דיון במעמד הצדדים דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. בהחלטתו מיום 18.8.2015 (להלן: "ההחלטה הקודמת" ) ציין בית המשפט, כי אכן בסמכותו להאריך מועד לביצוע התחייבות שנקבעה בפסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים. עם זאת, השימוש בסמכות זו יֵעשה במשורה ובכפוף לכך שמדובר בנסיבות שלמבקש לא היתה שליטה עליהן, וכן כשהדבר דרוש למנוע אי-צדק. בנסיבות דנן, קבע בית המשפט, לא התקיימו התנאים להעתר לבקשה. בית המשפט המחוזי הפנה לתקופה הארוכה שניתנה למבקשת לפעול למכירת הבית בתמורה מוסכמת – תקופה שארכה מעל ומעבר למקובל. בנוסף לכך, קבע בית המשפט, מן הראוי לקדם את המכירה וזאת משום שבשעה שהמבקשת ממשיכה להתגורר בנכס ללא תמורה, העיזבון ממשיך לצבור חובות, וביניהם גם ריבית על המשכנתא, וכמו כן נמנע מהנושים לקבל את חלקם. לאור האמור נדחתה הבקשה. יחד עם זאת, לפנים משורת הדין ניתנה למבקשת ארכה קצרה בשל התרחשותו של מבצע "צוק איתן". מועד תחילת התקופה השניה נקבע ליום 1.12.2015, כאשר בית המשפט ציין כי "להסרת ספק, ממועד זה וככל שלא יימצא קונה בסכום המינימום, יפעלו שני הנאמנים האמורים לביצוע המכירה באמצעות הליך של הזמנה להציע הצעות וכמוסבר בסעיף 3ד להסכם הפשרה וללא צורך בבקשה ובהחלטה נוספת" .

4.

ביום 14.9.2015 עתרה המבקשת לבית המשפט המחוזי לקבלת ארכה נוספת בת חודשיים עד לסיום התקופה הראשונה. בקשה זו הוגשה, כך נטען, בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי מיום 16.9.2015 בהליך אחר שנקטה בו המבקשת נגד אחד מהנושים שהטיל עיקול על הנכס (ת"א 26069-03-12 נרקיס נ' דודאי ) (להלן: "ההליך המקביל" ), במסגרתו המליץ השופט י' אטדגי למבקשת לשוב ולבקש ארכה נוספת ביחס למכירת דירת המגורים, וזאת על מנת לאפשר את מיצוי אותו הליך. עוד נטען כי במסגרת ההחלטה הקודמת לא נלקחה בחשבון תקופת החגים הפרוסה על פני החודשים ספטמבר-אוקטובר, והעובדה כי נוכח מיעוט ימי העבודה במהלכה לא ניתן יהיה למעשה לפעול לקידום הליך המכירה.

5.

המשיב התנגד לבקשה וטען כי מדובר בבקשה מיותרת שנועדה לעכב שוב את הליך המכירה שעליו הוסכם בין הצדדים. המשיב הטעים כי מדובר בהסכם פשרה שאושר על-ידי בית המשפט לאחר משא ומתן ארוך בין הצדדים, וכי אורך התקופה הראשונה שנקבע הוא חריג ביותר ואין מקום להארכתו בשנית בתואנות שונות. לגוף העניין נטען כי אין בהתמשכות ההליך בין המבקשת לבין אותו נושה משום נסיבה שאיננה צפויה, ועל אחת כמה וכמה כך הוא הדבר לגבי מועדי חגי תשרי. בנסיבות אלו, כך נטען, מדובר בניסיון לביצוע 'מקצה שיפורים' לאחר שניתנה למבקשת ארכת חסד בת חודשיים ימים, וברצון "למשוך" את התקופה בה מתגוררת המבקשת ללא תמורה בנכס השייך בחלקו לעיזבון המנוח. לבסוף הפנה המשיב לכך שאין מדובר בפגיעה מיידית במבקשת, שכן כניסה לתקופה השניה משמעה בסך הכל האפשרות למשיב ולבא-כוח המבקשת לפעול למכירת הנכס באמצעות פרסום. אין צורך לומר, טען המשיב, כי האינטרס הראשון במעלה של כל הצדדים הוא השאת התמורה בגין מכירת הנכס, וגם מסיבה זו אין כל מקום לדחייה נוספת.

6.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, בהפנותו לנימוקים שנקבעו בהחלטה הקודמת. בהקשר זה ציין בית המשפט כי הבקשה הקודמת של המבקשת נדחתה, וההארכה שניתנה לה היתה לפנים משורת הדין בלבד. לגוף העניין צוין כי אין בדברי כב' השופט אטדגי בהליך המקביל משום נסיבה מספקת להארכת המועד, שכן קיומו של ההליך המדובר כבר היה ידוע ונכלל בטיעוני המבקשת להארכת המועד, ובית המשפט לא ראה לקבלו. בהקשר זה ציין בית המשפט כי לא ידוע מתי יסתיים ההליך המקביל, וכי לא ראוי לכבול את אינטרס הנושים דנן להליך זה שלא בטובתם. אשר לתקופת החגים קבע בית המשפט כי הדבר נלקח בחשבון בעת מתן הארכה במסגרת ההחלטה הקודמת. לאור האמור, נדחתה הבקשה.

7.

מכאן הבקשה שלפני, בה נטען כי מן הראוי היה להעניק למבקשת את הארכה הקצרה שנתבקשה. המבקשת סבורה כי היה בהחלטה של השופט אטדגי משום נסיבה מספקת להארכת מועד, שכן זו מעידה על שינוי נסיבות המצדיק עיון חוזר בהחלטת בית המשפט המחוזי. המבקשת מפנה לכך שההליך המקביל עבר את שלב הבאת הראיות ונמצא כעת בשלב הסיכומים ולפני מתן פסק דין. בנסיבות אלו, כך נטען, משההליך המקביל קרוב לסיומו וכאשר הוא עתיד להסתיים, לפי הנטען, בדחיית התביעה ובהסרת העיקול על הנכס, יש הצדקה להמתין עם מכירת הנכס ולאפשר למצות את ההזדמנות להשאת התמורה בגין מכירתו. המבקשת מדגישה כי אינה באה לשנות את פסק הדין של בית המשפט המחוזי או להפר את הסכם הפשרה בין הצדדים, וכי מדובר בהארכה קצרה בלבד. עוד היא מפנה לכך שמדובר בבית מגורים אשר לו ערך ומאפיינים יחודיים, המצדיקים את מתן כל ההזמנויות למיצוי ההליך טרם מימושו. בד בבד עם הגשת הבקשה, הגישה המבקשת גם בקשה לסעד זמני במסגרתה מבוקש כי לא תסתיים התקופה הראשונה עד להכרעה בבקשה.

8.

דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת מבלי צורך להיזקק לתגובת המשיבים.

9.

ראשית, באופן מהותי אין מדובר בהחלטה חדשה אלא בניסיון להשיג על ההחלטה הקודמת, שהיא החלטה חלוטה. יתרה מזאת, על אף שהבקשה נדחתה החליט בית המשפט להאריך את המועד בחודשיים נוספים, לפנים משורת הדין. כעת באה המבקשת בבקשת הארכה נוספת.

10.

שנית, החלטת בית המשפט המחוזי על דחיית הבקשה ניתנה כאמור ביום 28.10.2015, ואולם בקשת רשות הערעור הוגשה כמעט חודש-ימים לאחר מכן, ביום 19.11.2015, בצהרי יום חמישי וכ-11 יום לפני פקיעתו של המועד שנקבע בהחלטה. סד זמנים שכזה, בעטיה של המבקשת, איננו מאפשר דיון כדבעי בבקשה, על אחת כמה וכמה במידה שיש לקבל גם את התייחסות המשיב אליה. להתנהלות דיונית כזו אין לתת יד, והיא כשלעצמה מצדיקה את דחיית הבקשה.

11.

שלישית, גם לגוף העניין סבורני כי הצדק עם בית המשפט המחוזי. בהזדמנות קודמת כבר סקרתי את ההלכות הידועות בדבר הנסיבות המצדיקות הארכת מועד לביצוע התחייבות שנקבעה בפסק דין, שהוא תולדתו של הסכם פשרה בין הצדדים (רע"א 3418/13 קבוצת בראל-תדמור בע"מ נ' בן פורת (12.2.2014)). באותו עניין הזכרתי כי בית המשפט מוסמך להאריך מועד לביצוע חיוב כאמור, ברם, השימוש בסמכות הטבועה הנ"ל מותנה בהתקיימותם של שני תנאים מצטברים: האחד, "שאי העשייה נובעת מסיבות שלא הייתה למבקש שליטה עליהן"; השני,

"שהארכת המועד נחוצה כדי למנוע אי-צדק"

( שם , פסקה 11 וההפניות שם). בעניין דנן סבורני כי לא התקיים אף לא אחד מהתנאים האמורים.

12.

נזכיר, כי מסגרת הזמן הארוכה שניתנה למבקשת במסגרת התקופה הראשונה היא תולדה של הסכם פשרה שהתגבש לאחר משא ומתן, שהתקיים ברובו בין כתלי בית המשפט, ואשר שיקלל את האינטרסים השונים של הצדדים המעורבים. במסגרת זו, קיומו של ההליך המקביל בין המבקשת לבין הנושה הנוסף, לרבות העיקול על הנכס שהוטל בגינו, איננו נסיבה שלא היתה ידועה קודם לכן, שלא היתה למבקשת שליטה עליה, שכן ההליך האמור נפתח בתחילת שנת 2012. ההליך המקביל נכלל אפוא במערכת השיקולים של הצדדים בעת החתימה על הסכם הפשרה. ההליך האמור עדיין מתנהל, וסיומו (ובוודאי תוצאתו) מי ישורנו. אינני סבור כי עצם הגעתו של ההליך לשלב כזה או אחר מצדיקה, כשלעצמה, הארכת מועד נוספת, בניגוד לאומד דעת הצדדים בהסכם הפשרה. באשר לטענה ביחס לחגי תשרי, אין צורך לומר שגם מועדיהם של אלו מוכרים וידועים, ואין בהם משום שינוי נסיבות כלשהו. חוששני כי יש בטענה זו יותר מקורטוב של עזות מצח, בהתחשב בכך שזו מופנית למעשה נגד הארכת המועד שניתנה למבקשת ממילא בתורת לפנים משורת הדין. בנסיבות אלו לא התקיים התנאי הראשון וההכרחי להארכת מועד.

13.

בנוסף לכך, לא מתקיים גם התנאי השני. המעבר החוזי לתקופה השניה במסגרת הסכם הפשרה מאפשר פעולה משותפת של הצדדים למכירה של הנכס באופן של פרסום פומבי, להבדיל מפניה דיסקרטית ללקוחות פוטנציאליים באמצעות מתווכים כפי שנעשה עד כה. אין מדובר כלל וכלל במכירה כפויה של הנכס בתמורה נמוכה שלא בהסכמתה של המבקשת, אלא בניסיון להצעיד את הליך המכירה בכיוון אחר, לאחר שנתברר כי אופן המכירה המקורי לא צלח במשך תקופה של 20 חודשים תמימים. במשך כל התקופה האמורה מתגוררת המבקשת ללא תמורה בבית, בעוד העיזבון ממשיך לשאת בחובות הנובעים מכך, ובעוד הנושים אינם זוכים לקבל תמורה כלשהי מהנכס. בנסיבות אלו, סבורני כי דווקא הארכת המועד המבוקשת עלולה ליצור אי-צדק, ולא למנעו. צדק אפוא בית המשפט המחוזי בקבעו כי אין מנוס מדחיית הבקשה.

14.

על יסוד האמור, הבקשה נדחית.

משנדחתה בקשת רשות הערעור, התייתר הצורך לדון בבקשה לסעד זמני שנכרכה בה, והיא נמחקת. מאחר ולא נתבקשה תגובת המשיבים, אין צו להוצאות.