רע"א 3418/13 קבוצת הראל-תדמור בע"מ נ. תמר בן פורת

1.

בקשת רשות ערעור שהוגשה ביום 2.12.2013 על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (הנשיאה ה' גרסטל ) בה"פ 18811-05-12 מיום 12.3.2013 בגדרה נתקבלה בקשת המשיבים לחתימה על פסיקתא המצהירה על ביטול הסכם המכר שנחתם עם המבקשת ביום 29.8.2010 בקשר לרכישת נכס מקרקעין ברחובות.

עיקרי העובדות וההליכים

2.

בהתאם להסכם המכר הנ"ל, התחייבה המבקשת לרכוש מן המשיבים ולקבל בהמחאה את כל זכויותיהם במקרקעין במצבן הנוכחי מאת מינהל מקרקעי ישראל תמורת תשלום כולל בסך של 1,500,000 ₪. במעמד החתימה, בהתאם לסעיף 5(א) להסכם, העבירה המבקשת את התשלום הראשון בסך של 200,000 ₪ לידיו הנאמנות של ב"כ המשיבים. עוד נקבע בסעיף 5(ב)(2) להסכם כי יתרת התמורה תשולם עד ולא יאוחר מתום 15 חודשים מיום החתימה על ההסכם, קרי – עד ליום 29.11.2011.

3.

ביום 2.1.2012, משלא הועברה יתרת התמורה בסך של 1,300,000 ₪ במועד,

גם לאחר שניתנה ארכה למבקשת, הודיע ב"כ המשיבים על ביטולו של הסכם המכר. ביום 9.5.2012, הגישו המשיבים נגד המבקשת תובענה בדרך של המרצת פתיחה, ובה עתרו למתן סעד הצהרתי לפיו הסכם המכר הנ"ל בטל מחמת הפרתו על-ידה.

4.

בדיון שהתקיים לפני בית המשפט המחוזי ביום 23.9.2012, הגיעו הצדדים להסכמה אשר קיבלה תוקף של פסק-דין ולפיו ניתנה למבקשת ארכה של תשעים ימים נוספים לתשלום יתרת התמורה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, תוך שנקבע כי אם סכום הכסף לא ישולם במלואו במועדו תבוטל העסקה, והמבקשת "לא תהא זכאית להשבה של הסכום ששולם על ידה, ולא יהיה כל פיצוי נוסף" . עוד הובהר כי "לא תינתנה כל ארכות נוספות מכל סיבה שהיא" , וכי לעניין טענות כספיות הדדיות בגין הפרות, "יוסמך בית משפט זה, מכוח סעיף 79א לפסוק מי מהצדדים אמור לשלם לצד השני ואיזה סכום" .

5.

ביום 20.11.2012 ניתן פסק הדין המשלים בבית המשפט המחוזי, ונקבע בו כך: "לאחר עיון בכל טיעוני הצדדים ובשל הטענות ההדדיות שיש לצדדים זה כלפי זה - הגעתי למסקנה שאין מקום לחיוב כלשהו של צד כלפי משנהו" .

6.

ביום 24.12.2012, משלא הועברה יתרת התמורה על-ידי המבקשת במועד המוסכם, הגישו המשיבים בקשה דחופה לבית המשפט המחוזי לחתימה על פסיקתא, ובמסגרתה עתרו לצו המצהיר על ביטול הסכם המכר ועל מחיקת כל הרישומים שנרשמו לטובת המבקשת בקשר לזכויותיהם בנכס המקרקעין. המשיבים טענו כי יתרת התשלום לא הופקדה בחשבונם עד למועד הנקוב בפסק הדין הנ"ל מיום 23.9.2012, וכי המחאה שנמסרה להם מאת מנהלי המבקשת על סך של כ-1,300,000 ₪ ושהופקדה ביום 24.12.2012 חוללה על-ידי הבנק מחמת אי-כיסוי מספיק ( "אכ"מ" ). מנגד, תיארה המבקשת את קשייה בגיוס יתרת התשלום, עד למועד שבו נקשרה למלווה (מר דוד אברהמי) וכן את מאמציה להעביר את יתרת התשלום למשיבים, ואת הכשלת הניסיונות הללו על-ידי המשיבים עצמם ובאי-כוחם.

החלטת בית המשפט המחוזי

7.

ביום 12.3.2013 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המשיבים לחתימה על פסיקתא מתאימה, וקבע כך: "סמכות בית המשפט להאריך מועד שנקבע בפסק דין היא סמכות טבועה... צריך שיתקיימו שני תנאים: הראשון - אי-העשיה נובעת מסיבות שלא היתה למבקש שליטה עליהן והשני - שהארכת המועד נחוצה כדי למנוע אי-צדק. שני התנאים מצטברים ואינם חלופיים... התנאי הראשון הוא תנאי מקדמי" . מן העבר השני, ציין בית המשפט המחוזי כי "כשם... שראוי לו לבית המשפט שלא להירתע מעשיית שימוש בסמכותו הטבועה... מטילה היא עליו גם להישמר מפני עשיית שימוש בסמכות... במקרה בו אינה מובילה לאי-צדק ברור ובולט... הארכת מועד למילוי חוב פוגעת בעיקרון סופיות הדיון ובחופש ההתנאה של הצדדים... על רקע זה נתגבש הכלל, כי רק במקרים מיוחדים וחריגים, ובהתקיים נסיבות כבדות משקל ויוצאות דופן, רשאי בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו" .

8.

בנסיבות העניין דנן, בהתבסס על הנימוקים המפורטים להלן, הגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה כי "התנהגות המשיבה [המבקשת – נ' ס'] לא עומדת בתנאי המקדמי" , ומשכך אין מקום ליתן לה ארכה נוספת לפרעון חובהּ:

(א) "האיחור בתשלום יתרת הסכום הוא שהביא את המבקשים להגיש את המרצת הפתיחה מלכתחילה... שבעקבותיה ניתן פסק הדין בהסכמה, אך המועד שנקבע בו - הופר על ידי המשיבה" ;

(ב) "מאחר שקושי המשיבה

לשלם את יתרת החוב היה קיים עוד קודם הגשת התובענה ומתן פסק הדין - הרי שכורח הנסיבות היה ידוע לה עוד קודם שהסכימה לפסק הדין. משהנסיבות היו ידועות... ובשליטתה, איני סבורה כי מתקיימות 'נסיבות כבדות משקל ויוצאות דופן'" ;

(ג) "... כיוון שכבר ניתנה ארכה אחת על ידי המבקשים וארכה אחת בהסכמה, ושתיהן הופרו, דעתי היא כי כורח הנסיבות אינו מצדיק הארכת המועד לפירעון החוב..." ;

(ד) "המשיבה

לא הייתה רשאית להמתין עד היום האחרון ולקחת סיכונים. היה עליה לדאוג שהתשלום יבוצע לפני המועד האחרון כדי שלא יקרה מצב כפי שאירע..." .

9.

באשר לשיקולי הצדק, קבע בית המשפט המחוזי כך: "משהפרה המשיבה

פעמיים את המועד הקבוע לפירעון החוב, ולאחר שמשיקולי צדק ניתן פסק הדין בהסכמה בו הסכימו הצדדים כי לא תינתן כל ארכה מכל סיבה שהיא, דעתי היא כי אי היעתרות לבקשתה לא תוביל לפגיעה קשה ובולטת בצדק... אף אם יש אמת בטענות המשיבה כי התנהגות המבקשים היא שמנעה ממנה להביא למימוש ההסכם, עדיין סבורה אני שהאחריות על אי מימוש ההסכם מוטלת בראש ובראשונה עליה, ועליה לבוא בטענות רק לעצמה" . מנגד, ציין בית המשפט המחוזי כי "התנהגות המבקשים לא נעלמה מעיניי. 18 חודשים המתינו... ליתרת התשלום, וכעת, משמועד פירעונו הגיע לא היו מוכנים להמתין ולו יום אחד נוסף לקבלתו... הרי שהתנהגות המבקשים מעידה עליהם כי אינם רוצים עוד במימוש ההסכם" . זאת ועוד, נקבע כי "לאחר שהפרה המשיבה את שתי הארכות שניתנו לה, נראה שדרישת המבקשים לקיום ההתחייבות המפורשת לא תיחשב כשלעצמה להיעדר תום לב" . אדרבה, "זכותם של המבקשים לעמוד על דרישתם לקיום ההתחייבות במועדה גוברת על זכותה של המשיבה לטעון כנגד התנהגות המבקשים, שהתחמקו לכאורה מקבלת התשלום" . לפיכך, נקבע כי "אין מקום להפעיל את סמכות בית המשפט ולהאריך את מועד פירעון החוב" . בנסיבות אלה, "הרי שהעסקה בטלה והמשיבה לא זכאית להשבה של הסכום ששולם על ידה" .

10.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי. בהחלטה מיום 22.9.2013 קבעה הרשמת ל' בנמלך כי יש לראות את ההחלטה מושא בקשת הרשות לערער כ "החלטה אחרת" (סיפא לפסקה 4), אשר הדרך להשיג עליה היא באמצעות הגשת בקשה למתן רשות ערעור. בהחלטה מיום 21.11.2013 נתנה הרשמת ל' בנמלך ארכה להגשת בקשת הרשות לערער, וזו הוגשה ביום 2.12.2013.

דיון והכרעה

11.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובהחלטתו המפורטת של בית המשפט המחוזי, ולאחר שקילת נימוקי הבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת מבלי צורך להיזקק לתגובת המשיבים. אכן, הלכה ידועה ומושרשת היא כי בסמכותו של בית המשפט להאריך מועד לביצוע חיוב שנקבע בהסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין (ראו למשל: ע"א 597/72 בן שחר נ' מחלב , פ"ד כז(2) 449 (1973), בפסקה 3 לפסק-דינו של השופט י' כהן ; ד"נ 22/73

בן שחר נ' מחלב , פ"ד כח(2) 89 (1974)). לפסיקה מאוחרת יותר, ראו פסקה 6 לפסק-דינו של השופט א' מצא בע"א 230/87 שקולניק נ' זכאי , פ"ד מו(3) 279, 284 (19.5.1992): "כוחו של בית המשפט להושיט סעד של חסד לחייב, אשר לא פרע את חובו במועד שנקבע בפסק-דין (לרבות פסק-דין שניתן על יסוד הסכמת הצדדים) - וזאת מחמת נסיבות שנוצרו לאחר מתן פסק הדין ושלחייב לא הייתה שליטה למונען - איננו מעוגן בכל דין, אלא נובע מסמכותו הטבועה והטבעית של בית המשפט לעשות צדק" [הדגשה הוספה – נ' ס']. ברם, השימוש בסמכות הטבועה הנ"ל מותנה בהתקיימותם של שני תנאים מצטברים: האחד, "שאי העשייה נובעת מסיבות שלא הייתה למבקש שליטה עליהן" ; השני, "שהארכת המועד נחוצה כדי למנוע אי-צדק" (ראו ע"א 499/81 עודה נ' חדורי , פ"ד לח(4) 729 (1985), בפסקה 16 לפסק-דינו של השופט ד' לוין ).

12.

ובמה דברים אמורים? נסיבות הבקשה שלפנַי מלמדות כי הסיבה המרכזית לאי-קיום החיוב הכספי שבהסכם הפשרה מיום 23.9.2012 במועדו נעוצה בכך שלא עלה בידי המבקשת לגייס במועד את יתרת הסכום הדרושה לשם ביצוע התשלום למשיבים. עובדה זו, כשלעצמה, אינה יכולה להחשב כאי-עשייה הנובעת "מסיבות שלא הייתה למבקש שליטה עליהן" . כאמור, ביום 23.9.2012, קבע בית המשפט המחוזי כי "המשיבה

[המבקשת – נ' ס'] תשלם את יתרת התמורה שלא שולמה בסך 1,300,000 ₪... תוך 90 יום מהיום" . עולה אם כן כי המועד לתשלום יתרת החוב הנ"ל פקע עוד ביום 21.12.2012. רק במועד זה התקשרה המבקשת עם מר דוד אברהמי בהסכם הלוואה לצורך מימון יתרת חובהּ למשיבים. סעיף 2.1 להסכם הנ"ל קבע כי מתוך סכום ההלוואה יועבר סך של כ-1,300,000 ₪ לחשבון הבנק של המבקשת עד ליום 24.12.2012, קרי – שלושה ימים לאחר המועד המוסכם לפרעון החוב, לצורך ביצוע יתרת התשלום למשיבים בקשר עם עסקת רכישת המקרקעין. ביום 23.12.2012, אישרה נציגת המשיבים בכתב ידה את קבלת המחאת המבקשת על סך יתרת החוב הנ"ל, אלא שלמחרת, קרי – ביום 24.12.2012, חוללה ההמחאה לאחר שהופקדה על-ידי סניף הבנק שבו מתנהל חשבונה של המבקשת בשל אי-כיסוי מספיק ( "אכ"מ" ). לפיכך, שעה שאין הנסיבות שתוארו בבקשה דנן נחשבות כאי-עשייה הנובעת מסיבות שמחוץ לשליטתה של המבקשת, דומני כי אין הצדקה לעשות שימוש בסמכות הטבועה להארכת מועד פירעון החוב. לבטח, אין בידי לקבל את טענת המבקשת לפיה תקופת "פגרת סוכות" בהתאם לתקנות בתי המשפט (פגרות), התשמ"ג-1983 ו/או "מבצע עמוד ענן" שנמשך שבוע-ימים מאריכים לכאורה את המועד המוסכם לפרעון החוב כפי שנקבע בהסכם הפשרה בין הצדדים, הגם שקיבל תוקף של פסק דין. לדידי, מחמת החשיבות הטמונה בעקרון חופש החוזים, בזכותם של הצדדים לקבוע את תנאי ההסכמה ביניהם, ולאחר שכבר ניתנה ארכה, מתחייבת המסקנה כי ימי הפגרה יבואו במניין הימים לעניין מועד הפרעון הנ"ל.

13.

זאת ועוד, גם לפי אמת-המידה הגמישה יותר (ראו עניין שקולניק לעיל, בפסקה 8 לפסק-דינו של השופט א' מצא ; ראו עניין עודה

לעיל, בפסקה 3(ד) לדעת המיעוט של השופט ג' בך ), לא שוכנעתי כי עניינה של המבקשת נמנה על המצבים המיוחדים והחריגים, שבהם דרוש הסעד לשם "מניעת תוצאות קשות שחוש הצדק אינו יכול להשלים עמן" . פעם ופעמיים, לפנים משורת הדין, ניתנה הזדמנות למבקשת לפרוע את יתרת חובהּ למשיבים בהתאם להסכם המכר, אלא שעד עצם היום הזה – הדבר לא נעשה. עתה, משאלה הם פני הדברים, אין בידי לאפשר חריגה נוספת משורת הדין.

14.

אשר על כן, בקשת הרשות לערער נדחית.

הבקשה מחזיקה שלא לצורך 26 עמודים עמוסים לעייפה (ועליהם נוספו עוד נספחים לרוב). זו הכבדה מיותרת. לפיכך תשלם המבקשת הוצאות בסך של 5,000 ₪ לאוצר המדינה.