בש"א 6597/09 עזבון המנוח אמיר אליקשווילי נ. מדינת ישראל-משטרת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף.

1.

הבקשה נסבה על פסק דינו של בית משפט זה ברע"א 5277/08 (מפי כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטים ס' ג'ובראן וח' מלצר). פסק הדין עסק בשאלת אחריותה של המשיבה בקשר למותו של תינוק, שנרצח בידי אביו, בנוכחותם של שני שוטרים שהוזעקו למקום לטפל באירוע אלימות מצד האב. נפסק כי בנסיבות המקרה התנהגותם של השוטרים לא חרגה מדרך ההתנהגות הסבירה המצופה מהם, כך שאין להטיל על המשיבה אחריות נזיקית בגין הרצח.

2.

פסק הדין ניתן ביום 28.7.2009. לצדדים נמסר מבעוד מועד על כך שפסק הדין יינתן ביום זה ויעמוד לרשותם באתר האינטרנט של בית המשפט. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 18.8.2009. נטען בה כי פסק הדין התקבל אצל המבקשים בדואר ביום 5.8.2009. לטענתם, יש לראות את המועד הקובע למניין הימים להגשת הליך כיום שבו הומצא להם פסק הדין בפועל ומכאן שהמועד האחרון להגשת הבקשה לדיון נוסף הוא 20.8.2009. המבקשים טוענים לחלופין כי היה והם שוגים ומניין הימים מתחיל ב- 28.7.2009, הרי שמדובר בשגיאה קלה בתום לב. המבקשים מוסיפים ומציינים כי פסק הדין התפרסם במהלך פגרת הקיץ, שעה שאחד מעורכי הדין המייצגים בעתירה שהה בחופשה בחו"ל. נוכח האמור ולאור מורכבות הסוגיות העולות בתיק, לא ניתן היה לערוך את הבקשה לדיון נוסף בהעדרו. המבקשים מציינים כי פנו ביום 14.8.2009 לבא-כוח המשיבה בבקשה לקבל עמדה לבקשת ארכה. לבסוף טוענים המבקשים כי הסוגיות המתעוררות בפסק הדין מצדיקות קיום דיון נוסף.

3.

המשיבה מתנגדת לבקשה. המשיבה טוענת כי המבקשים אחרו את המועד להגשת ההליך, שכן המועד נמנה ממתן פסק הדין ולא מעת המצאתו לצדדים. לשיטת המשיבה, לא הצביעה המבקשים על "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה להגשת ההליך. הימצאותו של עורך דין בחופשה אינה מקימה טעם כאמור, נוכח הגישה הקפדנית והנוקשה בבקשות ארכה לדיון נוסף. המשיבה אף מציינת כי הימצאות עורך הדין בחופשה אינה יכולה להסביר מדוע לא ניתן היה להגיש לפחות את הבקשה להארכת מועד בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך. כן טוענת המשיבה כי הסתמכה על סופיות הדיון, במובן זה שדבר מתן פסק הדין פורסם על ידה ברבים, ובפרט בין גורמי המשטרה השונים. אשר לסיכויי העתירה לדיון נוסף, המשיבה סבורה כי על אף הנסיבות הטרגיות של האירוע נשוא הבקשה, אין בפסק הדין כדי לקבוע הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה מצדיקה קיומו של דיון נוסף, על פי אמות המדיה הקפדניות של סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

4.

תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984, קובעת כי "העתירה תוגש תוך חמישה עשר ימים מיום מתן פסק הדין, אולם רשאי הרשם להאריך את המועד אם הראה העותר טעם מיוחד לכך". לפי לשונה הברורה של תקנה 4, מניין הימים מתחיל עם מתן פסק הדין ולא ביום המצאתו לבעלי הדין. גם ההלכה הפסוקה דבקה בכך שמניין הימים להגשת עתירה לדיון נוסף מתחיל ביום מתן פסק הדין, בין אם נכחו בעלי הדין כאשר ניתן פסק הדין ובין אם לאו (ראו, בש"א 7155/06 בן יונה נ' אינסל (לא פורסם, 3.10.2006)). זאת גם כאשר מדובר ב"שימוע ללא אולם" מלווה במתן הודעה מראש לצדדים אודות המועד בו יינתן פסק הדין ויעמוד לרשותם באינטרנט ובמזכירות (ראו, בש"א 8160/07 חממי נ' אוחיון (לא פורסם, 1.11.2007)). הדבר נעוץ בטיבו המיוחד של הליך הבקשה לדיון נוסף, שהינו הליך ייחודי הסוטה מהרעיון של סופיות הדיון ויוצר נדבך שיפוטי נוסף.

5.

מאחר שפסק הדין ניתן ביום 28.7.2009 (לאחר שהצדדים קיבלו הודעה מבעוד מועד על מתן פסק הדין בתאריך הנזכר) המועד להגשת הליך הסתיים ביום 12.8.2009. הבקשה להארכת מועד הוגשה איפוא לאחר תום המועד להגשת בקשה לדיון נוסף. כאמור,

על פי תקנה 4 הנזכרת, רשם בית המשפט רשאי להאריך את המועד אם הראה המבקש טעם מיוחד לכך. דרישה זו דומה לדרישה הקיימת ברגיל לביסוסו של טעם מיוחד להארכת מועד הקבוע בחיקוק (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). אך בכל הנוגע למתן ארכה לצורך הגשתה של עתירה לדיון נוסף, נפסק כי יש לנקוט "גישה קפדנית ומצמצמת בבקשות להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף" (המ' 589/68 האניה אנטוריה נ' פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ , פ"ד כב (3) 699), וכי יישומה של הדרישה לטעמים מיוחדים "נעשה באורח נוקשה יותר" מאשר במסגרת בקשה למתן ארכה לפי תקנה 528 (בשג"ץ 4623/00 חדד נ' היועצת המשפטית הראשית במשרד הבריאות (לא פורסם, 3.10.2000); בשג"ץ 9099/01 אבו הרביד נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 26.12.2001)).

6.

האיחור בהגשת ההליך במקרה שלפניי נעוץ, כך נראה, בסברה מוטעית של בא-כוח המבקשים לגבי תחילת מירוץ המועדים להגשת בקשה לדיון נוסף. המ דובר איפוא בטעות שבדין בנוגע למועד הגשת הליך. בעוד שבעבר שלטה בכיפה הגישה לפיה טעות מסוג זה אינה מהווה בדרך כלל "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד, חל ריכוך מסוים בעמדה זו במהלך השנים (רע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

(לא פורסם, 29.1.2002)). יחד עם זאת, כאשר הטעות נוגעת למועד להגשת עתירה לדיון נוסף, רואים במועד זה משום דין מושרש, ידוע וברור, כך שככלל, טעות לגבי המועד הנזכר אינה נחשבת לטעות סבירה המהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד (ראו, למשל, בש"א 7385/08 נודלמן נ' שרנסקי (לא פורסם, 4.9.2008); בש"מ 7739/04 דר נ' לשכת עורכי הדין בישראל (לא פורסם, 10.10.2004); בשג"צ 5030/06 אמיר נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 27.7.2006)). אולם אין המ דובר בשלילה מוחלטת של מתן ארכות כאשר האיחור נעוץ בטעות כאמור, אלא יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הייחודיות. במסגרת זאת יש להביא בחשבון, בין היתר, את משך האיחור, את מהות האינטרס העומד על הפרק, את שאלת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד והציפייה ביחס לסופיות ההליכים (ראו, בש"א 6708/00 אהרן נ' אהרן , פ"ד נד(702 (4)) וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מתבקשת הארכת מועד.

7.

במקרה שלפניי, לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים ובפסק הדין נשוא הבקשה, השתכנעתי כי יש להיעתר לבקשה להארכת מועד. אמנם, הטעות בעניין אופן מניין הימים אינה טעות "בלתי נמנעת". היא אינה נובעת ממצב משפטי מעורפל או משינוי שחל לאחרונה בדין. אך האיחור בהגשת ההליך הוא איחור קצר של ששה ימים. המשיבה אמנם טענה כי גיבשה ציפייה לסופיות ההתדיינות, אך לא הראתה כיצד שינתה מצבה לרעה ומהו הנזק שיגרם לה בשל עצם האיחור בהגשת ההליך. לטעות בדין מתווספות נסיבות נוספות, התומכות בקבלת הבקשה. האחת, העובדה שהמשיבה ידעה כבר ביום 14.8.2009 על כוונת המבקשים לבקש דיון נוסף. השניה, העובדה שפסק הדין ניתן במהלך פגרת הקיץ, מבלי שבעלי הדין ידעו מבעוד מועד כי פסק הדין יינתן במהלך הפגרה והעובדה שבחלק מן התקופה הרלוונטית שהה אחד מבאי-כוח המבקשים בחופשה בחו"ל. אשר לסיכויי ההליך, אין בידי לקבוע, לצורך הבקשה שלפניי, כי אלה נמוכים באופן המצדיק דחיית הבקשה. במצב דברים זה באתי לכלל מסקנה כי אין זה ראוי לסגור בפני המבקשת את דלתות בית המשפט וכי יש לאפשר לה למצות את ההליך של עתירה לדיון נוסף.

המועד להגשת ההליך מוארך איפוא עד למועד הגשתו בפועל. כל צד ישא בהוצאותיו.