פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בש"א
9076/10 - א'
בפני:
כבוד הרשמת דנה כהן-לקח
המבקשים:
1. ראול רבינוביץ
2. ראולה רבינוביץ
נ ג ד
המשיבים:
1. ארנון בן עליזה
2. אחים אום שותפות רשומה
3. עו"ד בלפור קויתי
בקשה להארכת מועד
החלטה
1.
לפניי בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף על פסק דינו של בית משפט זה בע"א 5338/09 (כב' השופטים א' גרוניס, ע' ארבל וי' דנציגר). בפסק-הדין האמור התקבל ערעורו של המשיב 1 וניתן סעד הצהרתי לפיו הוא זכאי לכך ששטח מרפסת גג בבית משותף יוצמד לדירותיו. פסק הדין ניתן ביום 22.11.2010 בהעדר הצדדים. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 9.12.2010, קרי- באיחור של יומיים ביחס למועד האחרון הקבוע בדין להגשת ההליך.
2.
בבקשה וכן בתצהיר המשלים מיום 12.10.2010 טען בא-כוח המבקשים כי פסק-הדין התקבל במשרדו ביום 25.11.2010, וכי האיחור בהגשת ההליך נבע מטעות שבדין, שכן סבר בשגגה כי יש למנות את מועד 15 הימים להגשת הבקשה לדיון נוסף ממועד ההמצאה ולא ממועד מתן פסק-הדין. עוד נטען כי סיכויי ההליך גבוהים, וכי יש להתחשב בכך שפסק-דינו של בית משפט זה הפך את פסק-הדין של בית המשפט המחוזי. המשיב 1 התנגד לבקשה, ואילו המשיבים 2-3 הותירו את העניין לשיקול-דעת בית-המשפט.
3.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. בהתאם לתקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות דיון נוסף ), על עתירה לדיון נוסף להיות מוגשת תוך 15 ימים ממועד מתן פסק הדין, ולא ממועד המצאתו. התקנה הנ"ל מוסיפה וקובעת כי רשם רשאי להאריך את המועד האמור, בהתקיים "טעם מיוחד" לכך. כידוע, הגישה לעניין קיומו של "טעם מיוחד" למתן אורכה להגשת בקשה לדיון נוסף היא קפדנית ומצמצמת. זאת נוכח טיבו המיוחד של הליך הבקשה לדיון נוסף, שהוא חריג במסכת ההתדיינות הרגילה, בהיותו פותח פתח לדון פעם נוספת בפסק-דין של בית המשפט העליון, שבעיקרון הינו סופי (ראו: המ' 589/68 אנטוריה נ' פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כב(3) 699 (1968)).
4.
בנסיבות המקרה דנן, לא שוכנעתי כי המבקשים הרימו את הנטל המשמעותי החל עליהם. לא נעלם מעיניי כי המדובר באיחור קצר יחסית בן יומיים; וכי אין טענה לנזק שנגרם למשיב 1 בגין האיחור הנדון. שיקולים אלה הינם ברי-משקל אולם אין הם חזות הכל. כבר נפסק כי ההסדר הקבוע בתקנה 15 לתקנות דיון נוסף הינו הינו בגדר דין מושרש, ידוע וברור. לפיכך, טעות לגבי אופן מניין הימים לצורך הגשת עתירה לדיון נוסף, אינה נחשבת ככלל טעות סבירה ו"בלתי נמנעת" המקימה "טעם מיוחד" למתן האורכה המבוקשת (ראו: בש"א 6597/09 אליקשווילי נ' מדינת ישראל , פס' 6 (לא פורסם, 13.9.2009)). אוסיף כי דחיית בקשת האורכה בנסיבות המקרה אינה נובעת רק מכך שטעות עורך-דינם של המבקשים אינה עולה כדי "טעם מיוחד" להצדקת האיחור, אלא גם בשל כך שעל-פני הדברים סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי אינם טובים במידה המטה את הכף לטובת קבלת הבקשה.
פסק-הדין מיום 22.11.2010 עוסק בשאלת ההצמדה של חלק מרכוש משותף בבית משותף לדירותיו של המשיב 1. מדובר בסוגיה הנוגעת לסכסוך פרטני בין בעלי-הדין. פסק-הדין נטוע כולו בנסיבות המקרה הקונקרטי, והוא הוכרע פה-אחד על-ידי הרכב של שלושה שופטים. ערה אני לכך שכפי הנראה, פסק-דינו של בית משפט זה, אשר הפך את פסיקת בית-המשפט המחוזי, עורר בקרב המבקשים ובא-כוחם תחושות לא נוחות (כך עולה ממכתבם של המבקשים אשר צורף לבקשה, וכן מהאמור בתצהיר המשלים). ואולם בכך אין כדי להקים עילה לדיון נוסף כאמור בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 . כידוע, הליך הדיון הנוסף שמוּר למקרים יוצאי-דופן בלבד בהם ניתנה במסגרת פסק-הדין הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה מצדיקה לקיים דיון נוסף בפני הרכב מורחב של שופטים. על-פני הדברים, ספק רב אם המקרה דנן מעורר שאלה עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים להליך ומצדיקה לפי מהותה וחשיבותה קיום דיון נוסף.
5.
בשים לב לגישה הקפדנית והמצמצמת הנוהגת בבקשות להארכת מועד לעתירות לדיון נוסף; בהתחשב בכך שטעות לעניין אופן מניין הימים להגשת עתירות לדיון נוסף אינה נחשבת על דרך הכלל "טעם מיוחד" להארכת מועד; ובהתחשב בכך שסיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי אינם נחזים להיות טובים; ראיתי להעדיף בנסיבות המקרה דנן את עקרון היציבות והוודאות המשפטית, וכן את הצורך בשמירה על סופיות הדיון תוך הצבת גבול להתמשכות ההליכים (ראו והשוו: בשג"ץ 513/10 ערמון נ' שר האוצר (לא פורסם, 6.4.2010)).
אשר על כן, ונוכח הטעמים האמורים, הבקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף נדחית. בנסיבות העניין, לא ראיתי לעשות צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ב בטבת
תשע"א (29.12.2010).
דנה כהן-לקח, שופטת
ר ש מ ת