פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בש"א
589/11 - א'
בפני:
כבוד הרשם גיא שני
המבקש:
מלכיאל שרבט
נ ג ד
המשיבים:
1. בכור שרבט
2. יצחק שרבט
3. מנשה שרבט
4. בנימין שרבט
5. שלום שרבט
בקשה להארכת מועד
החלטה
לפניי בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף בפסק-דין של בית המשפט העליון, מיום 3.1.2011, ברע"א 5067/09 (כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין, וכבוד השופטים ס' ג'ובראן וי' דנציגר).
לפי הוראת תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984 – ובשונה מן הכלל הרגיל – המועד להגשת עתירה לדיון נוסף הוא 15 ימים מיום
מתן פסק הדין , ולא מיום המצאתו לבעלי הדין. זאת, בין אם נכחו בעלי הדין כאשר ניתן פסק הדין ובין אם לאו. קביעה נוקשה זו של המועד להגשת ההליך נעוצה בייחודיותה של הבקשה לדיון נוסף, שתכליתה לפתוח פתח לבירור נוסף של סוגיה שהוכרעה בפסק דין של בית המשפט העליון. ייחודיות זו של ההליך מובילה גם לגישה הקפדנית והמצמצמת שבה נבחנת ברגיל שאלת קיומו של "טעם מיוחד" למתן אורכה להגשת בקשה לדיון נוסף (ראו המ' 589/68 אנטוריה נ' פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ ,
פ"ד כב(3) 699 (1968)).
בענייננו, פסק-הדין ניתן כאמור ביום 3.1.2011, ועל כן המועד האחרון להגשת עתירה לדיון נוסף חל ביום 18.1.2011. הבקשה שלפניי הוגשה יומיים לאחר-מכן – ביום 20.1.2011. המבקש טוען כי מדובר ב"איחור זניח" וכי הבקשה להארכת מועד, יחד עם העתירה לדיון נוסף, הוגשה תוך 15 ימים מיום שהומצא לו פסק-הדין.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים לא מצאתי כי המבקש הצביע על טעם מיוחד להארכת המועד. אמת, מדובר באיחור קצר יחסית של יומיים. עם זאת, בכך אין כדי להקים מניה וביה הצדקה למתן הארכת מועד, בפרט בהליך מהסוג הנדון (ראו לאחרונה בש"א 9076/10 רבינוביץ נ' בן עליזה (לא פורסם, 29.12.2010); ערעור על החלטה זו נדחה על-ידי כבוד השופט ס' ג'ובראן בבש"א 306/11 רבינוביץ נ' בן עליזה (טרם פורסם, 25.1.2011)). בענייננו, לא סיפק המבקש הצדקה לאיחור, וודאי לא הצדקה משכנעת וכבדת-משקל כנדרש.
בבקשה, שאינה נתמכת בתצהיר , נטען כי עורך-הדין שייצג את המבקש התפטר "ועובדה זו גם מצויה ומופיעה בפסק הדין". אולם עיון בפסק-הדין (פס' 17) מלמד כי המבקש לא נותר נטול-ייצוג אלא מדובר בחילופי-ייצוג, ומכל מקום המבקש אינו מסביר כיצד יש בטענה לגבי התפטרות עורך-דינו (המקורי) כדי להשליך על הבקשה שלפניי. יובהר, כי המבקש אינו טוען שלא היה מודע לדין החל בעניין המועד להגשת עתירה לדיון נוסף (דין מוש רש וברור, כפי שנפסק לא פעם), ואינו מסביר מדוע הגיש את ההליך תוך 15 ימים ממועד ההמצאה, ולא ממועד מתן פסק-הדין, כנדרש. במאמר מוסגר אציין כי מעיון בבקשה לדיון נוסף נראה, על-פני הדברים, כי המבקש נעזר באדם בעל השכלה משפטית בניסוחה. עוד יש להבהיר כי לא מדובר במצב שבו נבצר מהמבקש – בשל אי-ידיעתו על פסק-הדין – להגיש את ההליך בזמן, או למצער להגיש בקשת ארכה בתוך המועד הקבוע בדין. כאמור, פסק-הדין נודע למבקש, לדבריו, יומיים לאחר שניתן, וברור כי היה בידי המבקש זמן מספיק לפעול כנדרש.
זאת וגם זאת: כידוע, הליך הדיון הנוסף מתייחד למקרים נדירים ויוצאי-דופן שבהם בפסק-הדין נפסקה הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה, או בשל היותה סותרת הלכה קודמת, מצדיקה ליבון נוסף לפני הרכב מורחב של שופטים. בענייננו, אמנם בית המשפט נדרש לשאלה משפטית מתחום דיני הבוררות, אולם לאחר עיון בפסק-הדין של בית המשפט העליון – פסק-דין מפורט ומנומק שניתן פה-אחד – וכן בטענות המבקש, נראה לכאורה, מבלי לקבוע מסמרות, כי המבקש ניצב לפני משוכה גבוהה ביותר וספק רב אם המקרה דנן בא בגדר המקרים הבודדים שבהם יורה בית המשפט על קיום דיון נוסף.
לאור כלל הנימוקים המפורטים לעיל, והגישה הקפדנית והמצמצמת הנוהגת בכגון דא, דין הבקשה להארכת מועד להידחות. המבקש יישא בשכר טרחת עורך-הדין של המשיבים בסכום של 2,500 ₪.
ניתנה היום, ו' באדר א'
תשע"א (10.2.2011).
גיא שני
ר ש ם