בשג"ץ 928/12 סרז' פיטוסי נ. המוסד לביטוח לאומי

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת "ערעור", שהיא במהותה בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף על פסק-דינו של בית משפט זה בבג"ץ 3883/11 (כב' השופטים א' גרוניס, ח' מלצר ונ' הנדל). בפסק-הדין האמור נדחתה על הסף עתירתו של המבקש, נוכח הקביעה בדבר העדר עילה להגשתה.

פסק-הדין ניתן ביום 12.12.2011 . בהתאם לתקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), המועד להגשת עתירה לקיום דיון נוסף הוא 15 ימים מיום מתן פסק-הדין. בהתחשב בכך, המועד האחרון על-פי דין להגשת העתירה חל ביום 27.12.2011 . ניסיון ההגשה הראשון של ההליך לבית-משפט זה היה ביום 1.1.2012. ההליך נדחה מן המרשם על-ידי מזכירות בית-המשפט עקב איחור בהגשתו. בהמשך לכך, הוגשה בקשת האורכה שבכותרת ביום 31.1.2012 , קרי- באיחור של 35 ימים ביחס למועד הקבוע בדין. בבקשת האורכה, טוען המבקש כי האיחור נבע מהעדר ייצוג ומאי-ידיעת הדין, וכי סיכויי ההליך גבוהים. עוד טוען המבקש כי פסק-הדין נמסר לו רק ביום 20.1.2012.

דין הבקשה להארכת מועד להידחות. בהתאם לתקנה 4 לתקנות, רשאי רשם להאריך את המועד להגשת עתירה לדיון נוסף בהתקיים "טעם מיוחד". כידוע, הגישה לעניין קיומו של "טעם מיוחד" למתן אורכה להגשת עתירה לדיון נוסף היא קפדנית ומצמצמת. זאת, נוכח ייחודיותו של הליך העתירה לדיון נוסף, הפותח פתח לדון פעם נוספת בפסק-דין של בית-המשפט העליון, אשר בעיקרון הינו סופי (ראו: בש"א 6597/09 עזבון המנוח אמיר אליקשווילי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.9.2009) והאסמכתאות המובאות שם).

הבקשה שלפניי הוגשה באיחור של 35 ימים. מדובר באיחור ממושך ביותר. אף אם אשקול לטובת המבקש את ניסיון ההגשה הראשון של ההליך ביום 1.1.2012, מדובר באיחור של 5 ימים. איחור כאמור אף הוא אינו זניח, בשים לב לתקופה הקצרה מלכתחילה הקבועה בדין להגשת עתירה לדיון נוסף.

לאיחור זה לא הוצג "טעם מיוחד" המצדיק את מתן האורכה המבוקשת. ראשית , בקשת האורכה אינה נתמכת בתצהיר, ודי בכך כדי לדחותה. שנית , טענת המבקש בדבר אי-ידיעת הדין נטענה בעלמא, בלא לפרט אילו מאמצים נעשו על-ידי המבקש, ולוּ במישור הסובייקטיבי, בניסיון לברר את סדרי הדין החלים על העניין. עובדת היותו של המבקש בלתי מיוצג, כשלעצמה, אף היא אינה מקימה "טעם מיוחד" לאיחור הנדון, שכן הלכה פסוקה היא כי אדם הבוחר לייצג עצמו חלף פנייה לייצוג משפטי, נוטל על עצמו סיכון כי ינקוט בהליכים באופן אשר אינו תואם את סדרי הדין, על התוצאות הנלוות לכך (ראו: בש"א 8496/07 קבלן נ' נבון (טרם פורסם, 2.12.2007), והאסמכתאות המובאות שם). שלישית , מאישור המסירה החתום אשר סרוק בתוכנת ניהול התיקים עולה כי פסק-הדין הומצא למבקש כבר ביום 22.12.2011, ולא ביום 20.1.2012 כנטען בבקשה שלפניי. בהתחשב במועד ההמצאה, אין לומר כי לא הייתה בידי המבקש אפשרוּת להגיש את העתירה לדיון נוסף, או למצער את הבקשה להארכת מועד, במועד הקבוע לכך בדין. לבסוף , ולכך משקל מהותי בנסיבות העניין - על פני הדברים, סיכוייו של ההליך העיקרי נחזים להיות נמוכים בהתחשב בכך שעתירת המבקש נדחתה על הסף; ובהתחשב באמות המידה הקבועות בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משלוב], התשמ"ד-1984.

נוכח משקלם המצטבר של מכלול הטעמים האמורים ובשים לב לגישה הקפדנית הנוהגת בהקשר הנדון כמפורט לעיל, הבקשה להארכת מועד נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.