בש"א 6708/00 יוסף אהרן נ. אהרון אמנון ואח'

זוהי בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף.

ביום 10.8.00, במהלך פגרת בית המשפט, ניתן פסק דין שדחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים. המבקש, המיוצג על ידי הלשכה לסיוע משפטי, חפץ להגיש עתירה לדיון נוסף. יועציה המשפטיים של הלשכה נתפסו לכלל טעות והניחו כי המועד האחרון להגשת הבקשה הוא יום 15.9.00. מסקנה זו היתה מבוססת על ההנחה לפיה תקופת הפגרה אינה באה במניין הימים.

על יסוד זה עתר המבקש להארכת מועד.

המשיבים התנגדו להארכה זו. הם הסבירו כי טעות במניין הימים אינה מהווה טעם מיוחד לצורך הארכת מועד, וכי המבקש אינו יכול לסמוך על סעיף 10(ג) של חוק הפרשנות, תשמ"א 1981-.

אכן, הכלל הנוהג הוא שימי הפגרה אינם עוצרים את מרוץ הזמן, ככל שהדבר נוגע לעתירות לדיון נוסף. בתוך כך, נדחתה הטענה כי הוראת סעיף 10 (ג) של חוק הפרשנות, תשמ"א 1981- מובילה לתוצאה אחרת (בש"א 4719/93

Her Majesty

the Queen in Right of Canada

נ' ריננהולד ואח' , פ"ד מז(5) 646). נכון הוא גם שטעות של המבקש בהבנת הוראת הדין המתייחסת לחישוב המועדים אינה נחשבת, ברגיל, לעילה מספקת להארכת מועד.

חרף זאת, נראה לי כי הטעות יכולה לשמש בסיס למתן ארכה.

הכלל השולל הכרה בטעות שבדין בנוגע למניין הימים, החוזר ונשנה בהחלטות בית המשפט, מקורו עוד בתקופה בה נחשבה טעות שבדין ל"בלתי אופרטיבית". הבחנה זו הוסרה, בינתיים, בתחומים אחרים של הדין. הטעות בדין הוכרה כטעות אופרטיבית בדיני החוזים, בדיני עשיית עושר ולא במשפט ועוד. הטעות בדין אף שמשה מנוף לשחרורו של בעל הדין מהסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין. הקלה מסוימת בדיני הטעות באה לידי ביטוי גם בתחום הפלילי, בהוראת סעיף 34 כ של חוק העונשין, תשל"ז1977-, וטעות שהיא בלתי נמנעת באורח סביר, יכולה לשמש הגנה לנאשם. כוחה האופרטיבי של הטעות לא נשלל גם כאשר נהנה הטועה מייעוץ משפטי. גם אז לא ננקט קו נוקשה יתר על המידה, שכן יש להביא בחשבון התרחשות טעות גם בייעוץ המשפטי (בג"ץ 333/78 חברה לנאמנות של בנק לאומי נ' מנהל מס עזבון , פ"ד לב (3) 202). האופרטיביות של הטעות אינה מכתיבה בהכרח את תוצאה של גלגול המראות לאחור, ושחרור הטועה מתוצאות טעותו. תמיד יש לבחון את האינטרס הנגדי, לרוב אינטרס ההסתמכות של בעל הדין האחר. אך הטעות שבדין, כמו כל טעות אחרת, מחייבת בדיקה.

על רקע זה, עולה מאליה השאלה, אם יש טעם לשמור על שריד זה, של אי הכרה בטעות שבדין, בתחום סדרי הדין. השאלה מתעצמת נוכח העובדה, שחרף קביעות מפורשות כי טעות במניין אינה בבחינת טעות העולה כדי טעם מיוחד להארכת מועד בהליכים אזרחיים (בר"ע 45/76 מדינת ישראל נ' פלורנס , פ"ד ל (2) 617), היו מקרים בהם הוכרה טעות עורך הדין כטעם מיוחד (ע"א 8547/96 אלימלך נ' מנהל מס שבח , דינים עליון נה 58).

התשובה לשאלה זו חייבת להלום את מטרותיו של הדין. לא ניתן להותיר אי מבודד של חוסר התחשבות בטעות שבדין, רק בתחום סדרי הדין. סדרי הדין הם משרת יעיל, אך אדון מסוכן. התעלמות מהם היא מסימני ההיכר של שיטה רופפת ופרומה, אך דבקות יתר, במקום בו נדרשת התחשבות, עלולה להיתפס כקפריזית ושרירותית. סדרי הדין נועדו לצנן אך לא להקפיא, לווסת ולנתב אך לא לשתק. בסופו של יום, סדרי הדין נועדו להגשים זכויות מהותיות, ואלה צריכות לעשות את שלהן. גישה מהותית מרחיבה, שתום הלב הוא ממי התהום שלה, אינה יכולה להיות מלווה על ידי סדרי דין קפוצים ונוקשים יתר על המידה. התרבות המשפטית נבחנת לא רק על ידי הזכויות המוגנות. לעיתים דווקא דרכי הגישה הן המהוות בבואה אמיתית למצבו של המתדיין.

על כן, נראה כי אין לשלול בכל מקרה כל בקשה למתן ארכה בשל טעות בדין בנוגע למועד הגשת העתירה לדיון נוסף. הכרה זו בטעות תעשה, בלא שתיפגע העמדה העקרונית ביחס לגישה הקפדנית והנוקשה המוחלת על בקשות להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף. גישה זו מוזנת מהצורך להגן על ציפיות בעל הדין האחר ביחס לסופיות ההליכים (בש"א 3424/94

Interlego A/S

נ'

Exim Lines Bros . ;

בש"א 1468/99 - בנק הפועלים בע"מ נ' בוני התיכון בע"מ , דינים עליון נו 124). מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות אלה היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות. כך, למשל, ניתנה הארכת מועד מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל הדין האחר, ביחס לכוונתו להגיש עתירה לדיון נוסף. ההודעה שללה את צפייתו של בעל הדין האחר להתגבשות "מעין חסינות" מפני המשך ההליכים (בש"א 2108/99 עזבון המנוח סמואל נ' אלינא אוריאלי , תקדין עליון 2000(1) 487). במקרים אחרים, יגבר האינטרס של בעל הדין הטועה על הציפייה משום שציפייה כזו לא התגבשה, למשל עקב טעות דומה של בעל הדין האחר (בש"פ 6292/00 חורי נ' מדינת ישראל ). לעיתים, חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה.

הצורך בהכרה בטעות שבדין מונעת על ידי טעם נוסף: ריבויים של מועדים ותקופות זמן שונות להגשת ערעורים, השגות, עתירות ובקשות - אינם תורמים לוודאות המשפטית. הם מוסיפים קולבים מיותרים, עליהם יכולים בעלי הדין לתלות טענות סף, שעיקר כוחן בהתשה. במקום אווירה של שתפנות, הם יוצרים תרבות של וכחנות ובוכהלטריה, בכסות של חשיבות העמידה בלוח זמנים. אין להפוך את שאלת המועדים, לחידון של זיכרון, ולהעניק ניצחון טכני למי שידו על העליונה. תקנות סדר הדין בדיון נוסף, תשמ"ד 1984- קובעות משטר נוקשה בלאו הכי. התקופה להגשת עתירה - קצרה. תחילת מרוץ הזמן ביום מתן פסק הדין ולא ביום המצאתו. קשה לראות טעם בהכבדה נוספת, ובפיצול הכללים השונים המתייחסים לפועלה של הפגרה. אלמלא הייתה ההחלטה בבש"א 4719/93 Her Majesty

the Queen in Right of Canada

נ' ריננהולד ואח' , פ"ד מז(5) 646, בגדר החלטה ותיקה ומוכרת, הייתי מעדיף את "הטיפול האחיד", גם נוכח הזהירות אליה התייחסו מאוחר יותר לאותה הלכה (בש"פ 6522/94 סוביח אל צראיעה נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 95(1) 14). שינוי עתה, משמעותו הוספת בלבול על בלבול, מקום שאין צורך בכך, בעיקר כאשר קיימת דרך להתגבר על מכשול דיוני, על ידי מתן ארכה במקרים המתאימים.

ועתה אל המבקש: המבקש קיבל ייעוץ משפטי מלשכה של המדינה. הוא חסר אמצעים. אף לשכה זו אינה ברוכת משאבים (וזה היה מצבה תמיד). מתברר כי חולף זמן ניכר בין הפנייה אל הלשכה לסיוע משפטי לבין הוצאת המינוי של עורך דין על ידיה. במקרה זה, הוצא כתב מינוי לבא כוחו של המבקש רק ביום 11.9.00, לאחר שחלף המועד להגשת הדיון הנוסף. ברור שרק אז נפתחה הדרך לבדיקה ממשית של השאלה. אמנם, העדר ייצוג אינו נחשב לטעם מיוחד להארכת מועד (בש"א 7716/97 ויינשטיין נ' ליברמן , דינים עליון נג 579), אך זאת רק כאשר המבקש אינו מעוניין בייצוג, או אינו זכאי לתמיכה של הלשכה. סתימת הגולל על המבקש במצב דברים זה, כאשר המחדל אינו מחדל שלו, והוא נזקק לתמיכה של הסיוע המשפטי, עלולה גם ליצור הכבדה מיותרת על המבקש במימוש זכות הגישה לבית המשפט, הכבדה שמקורה בדלות אמצעיו. גם טיבו של הסכסוך (אין מדובר בהליך אזרחי רגיל), מחזק את הצורך להתחשב בטעות.

אל מול תמונת מצב זו: הטעות, העדר הייצוג, דרכי עבודת הלשכה לסיוע משפטי, מצבו של המבקש - לא הונחה תשתית כלשהי המלמדת על שינוי של ממש לרעה במצב המשיבים.

בנסיבות אלה, אני נעתר לבקשה למתן ארכה.